"האיחוי הפנימי: על חלקי הנפש, הגנות, וטיפול פסיכודינאמי"

"אשרי האדם שזוכה להחזיר אל תודעתו את אשר הודחק (זיגמונד פרויד)."

שלום חברים,

מה יוצר נפש בריאה?

האם היא תלויה בכמה טוב אנחנו מרגישים – או בכמה אמת יש לנו עם עצמנו?

דוקטור מיכה גודמן טוען בספרו "מהפכת הקשב"  כי המפתח לבריאות נפשית טמון בקיומו של מגע ישיר של האדם עם שלל מרכיבי אישיותו.

הוא רואה את הטיפול הפסיכודינמי כדרך להגיע למצב נפשי זה.

מדוע קשר של האדם עם שלל מרכיבי אישיותו הנו אחד היסודות לבריאות הנפשית?

ומדוע הטיפול הפסיכודינמי הנו אחת הדרכים להביא לאיחוד זה של האדם עם שלל מרכיבי אישיותו?

"ההגנות הנפשיות מגינות עלינו לא רק מהכאב — אלא גם מהידיעה עצמה (וילפרד ביון)"

כאשר איננו נמצאים במגע מספיק רחב ועמוק עם שלל המרכיבים של האני שלנו, משמעות הדבר שזוהי לרוב תוצאה של פעילותן של הגנות פסיכולוגיות מסדר התפתחות נמוך, כמו הדחקה, הכחשה ופיצול. מטרת ההגנות הללו היא למנוע מאיתנו לחוות כאב וחרדה.

ככל שהאני "חלש" סביב יכולתו להכיל את שלל החלקים שלנו, כך ההגנות הללו פעילות יותר — וההכחשה, ההדחקה והפיצול נעשים עמוקים יותר. אך כאן נוצר פרדוקס: עצם פעילותן של ההגנות היא גם סימן לחולשת האני, וגם מחלישה אותו עוד יותר.

ההגנות הנפשיות עצמן מעידות על חולשתו של האני. וככל שהן פעילות יותר – כך חולשתו גוברת. נוצר מעגל סגור.

האני החלש אינו מסוגל לשאת את עוצמתם של חלקים נפשיים מסוימים, ההגנות מופעלות כדי להרחיקם — ודווקא ההרחקה מחלישה עוד יותר את יכולתו של האני להכיל. החולשה, אפוא, ראשיתה כבר בשלב מוקדם של ההתפתחות, שבו האני נתקל בחלקים שלו שנחוו ככואבים ומעוררי חרדה.

ככל שהאני נמצא בהדחקה, בהכחשה ובניתוק מחלקים מסוימים ממנו, כך אותם חלקים נותרים מפוצלים ובלתי נגישים לתודעה.

אך השפעתם אינה מתפוגגת — להיפך, היא מתעצמת ופועלת מתחת למודעות.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

השפעה זו באה לידי ביטוי בדרכים רבות: התנהגות, מצב רוח, ביטחון עצמי, תפיסת העצמי, אמון, יכולת אינטימית, יכולת לתת אמון, היכולת לראות את האחר, ולבטא פגיעות וצרכים.

אפשר לדמות את אותם חלקים ל"קפסולות נפשיות" — מעין גרעינים של אנרגיה נפשית לא מעובדת, המשייטות במרחבי התודעה מבלי להיות מחוברים ל"מרכז הפיקוד" של האני. כל קפסולה כזו נושאת מטען רגשי נפיץ, עד כדי כך שהאני אינו מסוגל לבוא עמה במגע ישיר.

"הצל הוא כל מה שהאדם אינו מזהה בעצמו — אך הוא תמיד נושא אותו עמו (קרל יונג)"

כדי להמחיש את הדינאמיקה הזו, ברצוני לשתף במקרה אישי מטלטל.

בתחילת שנות השלושים שלי קיבלתי מדריך חדש, בהתאם לבקשתי, לאחר שלוש שנות הדרכה שמהן לא הרגשתי שנתרמתי במידה משמעותית. התרגשתי מאוד לקראת המפגש. ידעתי שמחכה לו הרבה עבודה איתי, וציפיתי לכך מאוד.

ובהתאם לכך, הגעתי נרגש מאוד למפגש הראשון.

מהשנייה הראשונה שהמפגש החל הלא מודע נטל פיקוד ללא שלאני שלי הייתה שליטה על התנהלות המפגש.

את זה כמובן הבנתי רק בדיעבד...

המפגש החל בשלום מנומס והדדי ולאחריו השתררה שתיקה שהלכה ונעשתה מתוחה ככל שנקפו השניות. מהר מאוד השתיקה החלה מקבלת פרשנות קונפליקטואלית על ידי. שתיקה כביטוי למאבק כוח. הראשון שלא יוכל לשאת אותה הוא זה שיבטא בכך "כניעה". הצד השני לכן יהיה המנצח.

לא יכולתי להרשות לעצמי להיכנע ולכן התמדתי בשתיקתי. לא הסרתי את המבט ממנו והוא לא הסיר את המבט ממני. המתח הלך וגבר. שריריי היו מכווצים. המבוכה הייתה בהתאם.

איך נהוג לומר? "את המתח בחדר אפשר היה לחתוך בסכין".

ככל שהוא התמיד בשתיקתו כך עלי היה להתמיד בשתיקתי ולא פחות מזה – להסתיר סימנים של מתח  ולהקרין כוח ועוצמה.

הפער בין המתח הפנימי לחזות החיצונית אותה ביקשתי להציג הלך וגבר. המציאות המתהווה הפכה מופרכת ורחוקה מייעודה הטבעי – זוהי "סה"כ" הדרכה מקצועית.

בחלוף שניות ארוכות שנדמו כנצח המדריך פתח בדברים.

אני ציינתי לעצמי בסיפוק "ניצחון".

אלא שהמתח לא הסתיים עם תחילת השיחה אלא פשוט שינה צורה...

כעת, פניתי להטיל ספק ברעיונות של פרויד שהמדריך מנקודת מבטי היה הנציג של אותם רעיונות.

לאור העובדה שהמפגש התקיים לפני מעל עשרים שנה אינני זוכר הרבה ממה שאמר. אבל משפט אחד שאמר נצרב בזיכרוני:

"אתה תוקף את האבות המייסדים".

המפגש הסתיים.

יצאתי עייף ומבולבל.

בנסיעה חזרה לעבודה האסימונים החלו ליפול...

"העבר אינו מת — הוא חי בתוכנו דרך היחסים שלנו בהווה (היינץ קוהוט)."

הבנתי שמה שקרה זה שהמפגש התנהל כולו תחת ההשפעה של מה שפרויד הגדיר: העברה".

העברה לא מודעת של יחסיי הקונפליקטואליים עם אבי אל עבר יחסיי עם המדריך החדש שלא ממש הבין כיצד נקלע לסיטואציה זו עם המודרך החדש.

תובנה זו טלטלה והסעירה אותי מאוד ולמשך זמן.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

לראשונה הבנתי כמה ההתנהגות שלי ותפיסת המציאות שלי נתונים במצבים מסוימים תחת ניהולו המוחלט של הלא מודע שלי.

תובנה זו הייתה מטלטלת ומערערת...

כל חיי האמנתי שאני אדם רציונלי, מודע, שמבין את עצמו ופועל מתוך שיקול דעת. לפתע התברר לי שזה לא תמיד נכון.

הבנתי שהלא-מודע שלי הוא לא רק מקור לתכנים חבויים — אלא גם כוח פעיל שמניע אותי, מעצב את תגובותיי, ואף משבש את תפיסת המציאות שלי. ואם כך, גם ההתנהגות נגזרת מהשפעות לא מודעות.

וכעת במעבר חד לשאלה השנייה העוסקת בטיפול הפסיכודינאמי...

"הלא-מודע הוא אוצר של חוויות, משאבים, ותבונה שהמודע אינו מסוגל לעבד בבת אחת (מילטון אריקסון)."

הטיפול הפסיכודינאמי יוצא מתוך הנחה שבנפש מתקיימת דינאמיקה — זרימה מתמדת של רגשות, מחשבות, דחפים, זיכרונות, ערכים וקונפליקטים. הדינאמיקה הזו מלווה במתח מתמיד.

כאשר המתח חזק מדי, האני נדרש להפעיל הגנות: הכחשה, הדחקה, פיצול. תפקידן להגן על האני מפני קריסה — אך הן גובות מחיר: הן מרחיקות אותו מחלקים של עצמו.

אלא שפעילותן של ההגנות שנועדה לסייע לאני לשמור על שיווי משקל נפשי - לשרוד, נושאת תופעת לוואי בעייתיות כשההגנות פעילות מדי (כפי שתיארתי לעיל).

"העבודה האנליטית היא תרגול מתמשך של החזקת רגשות בלתי אפשריים, מבלי לברוח מהם (תומאס אוגדן)."

מטרת הטיפול היא לשוב ולפגוש את החלקים המודחקים, לעבד את החומר הרגשי, ולפתח "אני" שמסוגל להחזיק את המורכבות והכאב — מבלי לקרוס. זהו תהליך של איחוי פנימי, שמוביל לחוסן ולתחושת שלמות.

"לעיתים, עצם זה שמישהו יושב איתך בשתיקה מול כאבך — כבר מתחיל את הריפוי (מייקל אייגן)."

בריאות נפשית אינה היעדר סימפטומים אלא נוכחות מלאה של האני עם חלקיו.

זוהי היכולת להחזיק מתחים, רגשות, סתירות – מבלי להתפרק.

והטיפול הפסיכודינמי, כאשר הוא מצליח, מאפשר זאת בדיוק.

בר-לב שמעון

עו"ס פסיכותרפיסט

0537226836

קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.