זוגיות בצל דפוס התקשרות נמנע

"זה כיף להתחבא, אך אסון לא להימצא (דונלד ויניקוט, משחק ומציאות, 1971).

שלום חברים,

הפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי יחד עם הפסיכולוגית ההתפתחותית מרי איינסוורת' הניחו את היסודות המחקריים לגיבושה של תיאוריה פסיכולוגית התפתחותית מקיפה אותה הם כינו: "תיאוריית ההתקשרות".

תיאוריה זו, הנה התיאוריה הפסיכולוגית התפתחותית הנחקרת והמתוקפת ביותר ולכן גם המקובלת ביותר מאז ועד היום.

הנחת היסוד של בולבי ואיינסוורת' הייתה כי התפתחות פסיכולוגית איננה מתקיימת אלא דרך היחסים בין התינוק ולאחר מכן הילד לבין הוריו למן ראשית התפתחותו.

במאמר מוסגר אציין כי רעיון זו סותר במידה רבה את הנחת היסוד של הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, שתרמה רבות להתפתחות הרעיונות הפסיכואנליטיים ושהדריכה את בולבי לפרק זמן מסוים, שקבעה כי לפנטזיה הלא מודעת משקל מרכזי בהתפתחות הנפשית ולאו דווקא ליחסים הממשיים עם הדמויות המטפלות.

כך או אחרת, בולבי ואיינסוורת' טענו כי איכות הטיפול של הדמויות המטפלות בתינוק/ילד בהקשרים של זמינות רגשית, גמישות, פתיחות בניסיון להבין טוב יותר את צורכי התינוק/ילד, יקבעו לאורך זמן את מה שהם כינו: דפוס ההתקשרות שיפתח בין שיהיה זה דפוס בטוח או לא בטוח. דפוס זה ילווה אותו לאורך כל חייו.

הנחת יסד נוספת שהם הציגו:

התינוק שלצורך הישרדותו תלוי באופן מוחלט בדמויות המטפלות בו, איננו ישות פאסיבית בהבניית מערכת יחסים זו עם הדמויות המטפלות, אלא הוא נוטל בה חלק, תוך שהוא מפעיל את מערכת ההתקשרות על מנת לקבל מענה לשלל צרכיו.

אז מהו דפוס התקשרות?

הבה נתחיל מהדפוס הבטוח.

כאשר איכות הטיפול של הדמויות המטפלות בתינוק ובילד הנה טובה דיה, התינוק/ילד יפתח דפוס התקשרות בטוח. דפוס ההתקשרות הבטוח מאופיין באנשים בעלי מודעות מפותחת יחסית לעולמם הרגשי, בעלי יכולת לבטא פגיעות, רגשות וצרכים באופן גלוי וכנה, בעלי תחושת ערך ותחושת ביטחון בסיסית ויציבה, תחושת מסוגלות, תחושה עמוקה כי הם רצויים בעולם הזה, שביכולתם לנהל קשרים חברתיים וזוגיים מעמדה של ביטחון ואמון בסיסי בקשר, שביכולתם לקיים קשרים המבוססים על אינטימיות רגשית ללא שהיא נחווית כמאיימת לבלוע את העצמי או הופכת לכפייתית, שביכולתם לווסת רגשות עזים ללא קריסה או ניתוק מהרגשות, שביכולתם להתמודד עם פרידה זמנית ללא שמתפתח געגוע קיצוני, חרדת נטישה או ניתוק רגשי, שביכולתם לקחת אחריות על טעויות ולהביע אשמה וחרטה, שביכולתם לראות את האחר גם במצבי קונפליקט ועוד...

עד כאן תיאור דפוס ההתקשרות הבטוח.

וכעת, אל דפוס ההתקשרות הלא בטוח.

כאשר ההורים אינם זמינים רגשית במידה טובה מספיק לצורכי התינוק/ילד, כאשר הם נחווים כדוחים או נוטשים בעת של מצוקה, כאשר הם מפגינים דחייה כלפי ביטויים של נזקקות או תלות, כאשר הם אינם עקביים בתגובותיהם, מה שמביא לאכזבה עמוקה מהם ולקושי ניכר להבין איך לתקשר עמם היות ואינם צפויים, אזיי עשויה להתפתח טראומה ממנה נובעים דפוסי התקשרות שאינם בטוחים: הדפוס הנמנע, הדפוס החרד אמביוולנטי והדפוס הלא מאורגן.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

במאמר להלן אעסוק בדפוס ההתקשרות הנמנע כפי שניתן יהיה להתרשם מקריאת המאמר - רב הנסתר בדפוס התקשרות זה על הגלוי.

במאמר זה אתייחס לעולמם הפנימי של בעלי דפוס ההתקשרות הנמנע, שנוטה מטעמים הגנתיים להחצין שקט נפשי, בשעה שהוא עשוי להיות סוער וגועש באופן העומד בניגוד מוחלט לרושם החיצוני.

אציג גם את הניגוד המוחלט והטרגי עליי לציין בין הכמיהות העזות של בעלי התקשרות זו לקשר, לקרבה ואינטימיות רגשית, לבין החצנת אדישות, ריחוק רגשי וחוסר עניין.

טרגי בשל העובדה שהם עשויים להיות לא מובנים בשל כך ולכך עלולות להיות השפעות שליליות על יציבות הקשר וקיומו.

על מנת להבין באופן נכון ומדויק את המניעים העומדים ביסוד התנהגותם של בעלי דפוס התקשרות זה יש תחילה לזהות אותם עם דפוס זה ולעמוד מקרוב על הפחדים המשמעותיים עמם הם מתמודדים, סביב קיומם של קשרים זוגיים, המבוססים על תלות הדדית, תקשורת רגשית וציפייה לאמון הדדי, לאינטימיות וקרבה רגשית - ולאלה אתייחס בהרחבה במאמר זה.

"כאשר הילד חווה באופן תדיר דחייה של ניסיונות ההתקשרות שלו, הדבר עשוי להוביל אותו לכיבוי מערכת ההתקשרות (ג'ון בולבי, התקשרות ואובדן, 1980)".

לפני שאציג את שלל הפחדים המאפיינים את בעלי ההתקשרות הנמנעת אציין כי דפוס זה כמעט וחמק מהרדאר של החוקרים שערכו את הניסוי הבוחן את דפוסי ההתקשרות.

להלן כמה מילים על הניסוי:

באמצעות כלי ניסויי שפותח על ידי מרי איינסוורת' לבדיקת דפוסי התקשרות בגיל הרך, התינוק עובר סדרת מצבים שבהם האם מוכנסת עם הילד הקטן שלה לחדר עם צעצועים. כעבור זמן מה אישה זרה מצטרפת לחדר והחוקרים בוחנים מקרוב את מצבו הרגשי של הילד שאמור לפתח תחושת חוסר נוחות וחשש טבעיים באופן שיביאו אותו להתקרב יותר לאימו. כעבור דקות אחדות האם עוזבת את החדר. החוקרים בוחנים את מצבו הרגשי של הילד שאמור לבטא מצוקה. לאחר זמן מה חוזרת אליו והחוקרים בוחנים כיצד הילד מתייחס לאימו כאשר היא שבה אל החדר כשהציפייה הטבעית היא שהוא יפנה אליה כדי להירגע ולהשיב לעצמו את תחושת הביטחון. 

ילדים עם דפוס נמנע נטו לא להראות מתח או מצוקה ברגע הפרידה מהאם - מה שהיה טבעי ומצופה שיקרה, ונראו "רגועים", וגם לא שמחו במיוחד כששבה - מה שאיננו טבעי שיקרה. 

לאור זאת, ההנחה של החוקרים בתחילת המחקר הייתה כי הם בעלי דפוס התקשרות בטוח.

אלא שכאשר חיברו אותם למכשירים, הבודקים את המדדים הפיזיולוגיים (כמו קצב לב), החוקרים גילו עוררות גבוהה – כלומר, מצוקה סמויה.

לאור זאת, החוקרים הבינו שהם נמנעו מלפנות לאם לנחמה ולהרגעה, לא משום שהם היו באמת רגועים - הם לא היו רגועים, אלא משום שלמדו (לאורך הזמן) שהיא אינה זמינה רגשית או דוחה את קרבתם. 

לאור זאת, התברר לחוקרים כי ילדים אלה הנם בעלי דפוס התקשרות שאיננו בטוח אותו הם כאמור כינו נמנע. וזה היה גילוי חשוב מאוד.

וכעת,

סקירה של הפחדים המרכזיים אותם נושאים בעלי דפוס התקשרות נמנע סביב קיומו של קשר זוגי, המבוסס על ציפייה לאינטימיות וקרבה רגשית.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

הדפוס הנמנע – פחדים וחרדות.

פחד מאובדן זהות

הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג התייחס לצורך של בעלי ההתקשרות הנמנעת לשמר ריחוק רגשי על מנת להימנע מבליעה של העצמי על ידי האחר או מכיליון של העצמי. 

ההגנה הפסיכולוגית של בעלי ההתקשרות הנמנעת מבוססת על הניסיון הנחוש לקבע מציאות נפשית שאיננה מושפעת מהתנהגותה של הסביבה באשר היא. התכלית ההגנתית הנה תכלית דרמטית – למנוע את ההתמוטטות הנפשית שכבר קרתה בעבר, לנוכח גילויים של דחייה או נטישה של הדמויות המטפלות בהם כפי שקרה בהיסטוריה ההתפתחותית שלהם.

לאור זאת, קווי המתאר הפסיכולוגיים של העצמי שלהם מתבססים על הישענות על העצמי, תוך צמצום ככל הניתן של התלות הרגשית באחר.

אי לכך, כל קשר זוגי שמטבע הדברים חותר לקרבה ואינטימיות רגשית, יכול להחיות את הפחדים הישנים שחדרו לתודעה בילדות המוקדמת ועומד בניגוד מוחלט לתצורת ההגנה הפסיכולוגית הבסיסית ולמרכיב מרכזי בזהותם. אינטימיות רגשית ביחסים זוגיים הנה איום של ממש על העצמי הנתון תחת אימת אובדן הזהות האישית שלהם. 

מאידך גיסא, הגנה זו איננה מנטרלת את הכמיהה שלהם לקשר ואינטימיות רגשית וזו נותרת על כנה. ולכן כאשר הם נכנסים לקשר זוגי ומגלים תוך כדי הקשר שהם מפתחים תלות רגשית באדם אחר ו/או שהאחר מפתח תלות רגשית בהם, הם עלולים לפתח את התחושה שהקרבה הרגשית תוביל "לאיבוד עצמי". שאדם אחר ייבלע בהם – כלומר, יגזול את תחושת העצמיות שלהם. כך יהיה קשה להם להבדיל בין מה שהם עצמם לבין מה שהקשר דורש מהם להיות.

ולכן החשש הוא שהקרבה הזאת תעורר בהם תחושת היעלמות העצמיות. שה"אני" עלול להתמזג עם "הוא" (הקשר, בן הזוג), וכתוצאה מכך יפגעו בהגדרה העצמית. החשש הזה גורם לכך שהצורך שלהם בקשר נתפס כמשהו מסוכן, שמאיים על האוטונומיה והעצמאות האישית. 

פחד מלהיות נזקק ולחשוף רגשות נזקקים

הפסיכואנליטיקאי פיטר פונגי, טען שמכיוון שילדים עם דפוס נמנע לרוב גדלו עם הורים שדחו ביטויי תלות, או קידשו עצמאות יתר, הם למדו להסתיר רגשות, כדי לשמור על יחס תקין עם הדמות המטפלת. 

אדם עם דפוס התקשרות נמנע לרוב לא חווה תמיכה רגשית בריאה בשלב מוקדם של חייו, או שחווה נטישה רגשית מהוריו או מצד דמויות קרובות. הוא למד שגילויים של תלות ונזקקות זוכים להתעלמות או אף חמור מכך, לבוז ולגלוג. שלקרבה רגשית יש תוצאה כואבת: אכזבה, נטישה או דחייה. בעקבות זאת, הצורך בקשר לא נתפס כמשהו טבעי וחיובי, אלא כמשהו שיכול להוביל לכאב, להתמכרות רגשית או לדחייה.

ההכרה בכך שהם זקוקים לקשר, גם אם מדובר בקשר בריא, מעוררת בהם פחד שמא זה יוביל לכאב, לתלות ולהתמכרות רגשית – דבר שמעורר תחושות של חולשה.

כנראה לעולם לא אשכח מטופלת שהייתה לי בתחילת דרכי המקצועית, שלאורך כל תקופת הקשר החצינה מעין אדישות רגשית כלפי הטיפול, באופן שהיה כל כך משכנע עד שהאמנתי לחלוטין כי הקשר הטיפולי והטיפול עצמו איננו חשוב לה ואין למפגשים כל השפעה עליה.

רק בסיום הטיפול, כשכשלתי בלהבין אותה היא חשפה את רגשותיה האמיתיים שהדהימו אותי. רק אז היא סיפרה שהמפגשים הטיפוליים נחווים באופן מטלטל מאוד עד כי בסיום כל מפגש טיפולי היא עושה אחד משני הדברים: או הולכת לשכב במיטה תוך שמגיפה את התריס ומחשיכה את החדר (המפגשים התקיימו בבוקר), או שהולכת ללא יעד או מטרה ברחובות העיר. כאשר שאלתי אותה מדוע לא שיתפה אותי בכך ענתה בטבעיות כי "אני צריכה להיות חזקה כמו פלדה".

בעלי ההתקשרות הנמנעת כמהים לקשר אינטימי מבחינה רגשית (אך לא בהכרח מודעים לכמיהה זו), ובו בזמן מבוהלים מכמיהה זו לקשר. הנזקקות הרגשית שלהם לאחר מפחידה ומאיימת עליהם וכדי להגן על עצמם הם מסתירים את רגשותיהם. הם הופכים אניגמאטיים לאור הדיסונאנס אותו הם יוצרים בין הצורך בקשר רגשי לבין הסתרת נזקקות זו לאור הפחד מהנזקקות.

אניגמאטיות זו המאפיינת את דרכם והתנהגותם הופכת להיות מסוכנת ומאיימת עבורם שמא לא יבינו אותם נכון בנוגע לרצונם בקשר, מה שהופך אותם מבוהלים מהאפשרות שיוותרו עליהם, ולכן הם משתוקקים שיבינו אותם ללא שיידרשו לחשוף את עצמם. 

פחד מפני הצפה רגשית

אנשים עם התקשרות נמנעת לרוב פיתחו אסטרטגיות של הימנעות רגשית מתוך פחד שהרגשות יתרחשו בצורה אינטנסיבית שמסכנת את יכולת ההתמודדות שלהם. מבחינתם, כל קשר אינטימי יכול להוביל להצפה רגשית – תחושה של חוסר שליטה במצבים רגשיים. והיות חוויה זו נחוותה בילדותם המוקדמת ונרשמה בנפשם כמאורע טראומטי הם יעשו ככל שהם יכולים מלהגיע למצב זה פעם נוספת.

לכן, בעלי דפוס התקשרות נמנעת מזהים את הצורך בקשר, יחד עם הפוטנציאל לאיבוד שליטה על הרגשות שלהם ולכך ישנה השלכה משמעותית על היכולת שלהם לבטא באופן ספונטני וכנה את פגיעותם, רגשותיהם וצרכיהם הרגשיים.

פחד מהתמוססות הקשר

עוד תופעה שנוגעת לפחד מהצורך בקשר היא הימנעות מהפחד שהקשר יתמוסס ויבלע את כל קיומו של האדם. עבור בעלי דפוס התקשרות נמנע הקשר עשוי להיראות כמטיל צל כבד על האינדיבידואל, ולא רק כתרומה להתפתחותו. עבור בעלי דפוס התקשרות זה, קרבה אינטימית עשויה להוביל לכך שהם יפסיקו להיות עצמאיים ויפסידו את יכולתם לבטא את עצמם באופן אוטונומי.

הפחד מפני כישלון או נטישה

ההיסטוריה ההתפתחותית של ילד עם דפוס התקשרות נמנע, שחווה דחייה או חוסר רגישות מצד דמויות מטפלות, מובילה לרגשות עמוקים של חוסר ערך או תחושות של "אני לא ראוי לאהבה".

קשר, במיוחד קשר אינטימי, יכול להעלות את הפחדים הקיומיים ביותר – הפחד מכישלון או נטישה. אדם שמרגיש צורך עז בקשר רומנטי או רגשי יחשוש שהוא לא יהיה ראוי אליו, או שהצד השני ינטוש אותו. חרדת הנטישה הנה איום יומיומי ולכן בעלי דפוס התקשרות נמנעת יעשו ככל שהם יכולים למתן את השתקעות הקשר הרגשי שלהם ביחסים הזוגיים כך שביום בו הקשר יתפרק הם לא יתמוטטו.

לסיום,

דפוסי התקשרות אמנם נרשמים בנפש כבר בשלבים המוקדמים של ההתפתחות הנפשית ומלווים את בני האדם לאורך כל חייהם. וכפי שניתן לראות, לדפוסי ההתקשרות השפעה עמוקה ורחבה על איכות ואופי הקשר שבני אדם מנהלים ועל תחושת הרווחה הנפשית שלהם. יחד עם זאת, דפוסי התקשרות עשויים להשתנות תלוי בנסיבות החיים.

למשל, בעל דפוס התקשרות נמנע הנכנס לקשר זוגי עם בעל דפוס התקשרות בטוח עשוי לפתח תחושת ביטחון שתאפשר לו לווסת את החרדות והפחדים, "להסתכן" בנתינת אמון בקשר תוך השתקעות בקשר הרגשי ובחשיפה רגשית ולשנות כך בהדרגה את דפוס ההתקשרות מנמנע לבטוח.

טיפול פסיכולוגי הנו דרך נוספת היכולה להוביל לשינוי בדפוס ההתקשרות המופנם, תוך שדפוס ההתקשרות הנמנע עולה מטבע הדברים בטיפול עצמו, דרך היחסים המתפתחים עם המטפל, הנושאים זיקה אסוציאטיבית ליחסים המוקדמים ומעצם כך הופכים פוטנציאל לחולל שינוי וארגון מחדש של עולם ההתקשרות המופנם.  

בר-לב שמעון

עו"ס פסיכותרפיסט

0537226836

קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.