האמת שמתהווה במפגש: בין ידיעת העצמי לידיעת האחר בפסיכואנליזה

"אהבת האמת היא תנאי לאהבת אמת (מירב רוט)"

שלום חברים,

הפסיכואנליזה עוסקת רבות במתח שבין החשיבות הפסיכולוגית העצומה שבמפגש עם האמת הנפשית לבין הקשיים לפגוש אמת זו. הסיבה לכך נעוצה בהכרה שהיכולת לפגוש את האמת הנפשית כבר בשלבים המוקדמים של ההתפתחות הנפשית, תקבע את איכות ההתפתחות הנפשית שלנו. בהמשך הדרך, היכולת לשאת את האמת הנפשית לאור היותה כרוכה בקיומם של חרדה וכאב, תעצב את העולם הפנימי שלנו ותשפיע באופן דרמטי על מכלול רחב של היבטי החיים.

החתירה שלנו למפגש עם האמת נמצאת בזיקה ליכולת שלנו לאהוב. הפסיכואנליטיקאית ד"ר מירב רוט טוענת כי "שאלת האהבה ושאלת האמת מלוות אותנו מראשית חיינו. החיבור ביניהן יוצר את התנאים לחיים מלאים, יצירתיים ופוריים, ואף את האפשרות להתמודד עם מכאובי החיים באופן שמוביל לתיקון ולריפוי".

נראה כי יכולתו של האדם לפגוש את האמת הנפשית שלו לעולם איננה מתקיימת בבדידות. מהמפגש הראשוני בין תינוק לאמו ועד הקשר הטיפולי, היכולת לדעת את עצמנו מותנית בנוכחות של אחר המסוגל להחזיק, לשקף ולעבד את עולמנו הפנימי. מאמר זה מבקש להתבונן כיצד הוגים שונים בפסיכואנליזה תפסו את היחסים הללו בין ידיעת העצמי לידיעת האחר – בין האמת לבין המפגש.

פרויד – האמת מתגלה דרך פירוש ותובנה קוגניטיבית.

פרויד ראה בהדחקה מנגנון הגנה מרכזי שנועד לשמור על שיווי משקל נפשי, המאוים מנוכחותן של פנטזיות אדיפליות, מיניות ותוקפניות. לאור היותן של הפנטזיות מעוררות חרדה גדולה באופן שאיננו מאפשר לייצוגים הקיימים שלהן להגיע להכרה, לא נותר לה לנפש אלא להפעיל מערכת של הגנות פסיכולוגיות, שנועדו להשאיר את החומרים הנפשיים הללו במרחבים הלא מודעים של הנפש.

בהמשך הדרך, פרויד הבין כי הנפש מתעצבת לא רק דרך השפעת עולם פנימי פנטזמתי, אלא גם דרך פגיעות בחיים הממשיים העלולות להתפתח למצבים טראומטיים. אל תובנה זו הגיע לאחר מלחמת העולם הראשונה במהלכה התוודע למטופלים שחוו אירועי מלחמה מזוויעים שהתפתחו למצב פוסט טראומטי.

מטופלים אלה שהגיעו אליו עם תסמינים פוסט טראומטיים קשים הציגו סט של מצבי נפש והתנהגויות שעמדו בניגוד מוחלט לרעיון "עקרון העונג", שקבע כדחף המכתיב את נפש האדם – דהיינו, האדם מחפש להגביר עונג ולהפחית כאב.

בשל היותה של הטראומה נצרבת במערכת הנפשית ללא שהצליחה לעבור תהליכי עיבוד באמצעות ייצוגים לאור היעדרה של יכולת לפתח ייצוגים מלכתחילה, הוא מצא אותה מכתיבה מצבי נפש ואופני ההתנהגות המביאים להרס עצמי ושל אחרים בשל מה שפרויד כינה "כפיית החזרה".  

באשר לזיכרון הטראומטי המביא לכפיית החזרה, טען פרויד, כי אל למטפל להתנגד לחזרה, אלא לאפשר לה להתרחש במסגרת הטיפולית, להמיר אותה במודעות - לאפשר לה לקבל ייצוג מנטאלי, ולהחזיק בעמדה סבלנית ועמידה בפני ההעברה.

באשר לתוכן הפנטזמתי המודחק פרויד הבין כי על הפסיכואנליזה להביא את המטופל לידי מפגש עם האמת הנפשית, על מנת לאפשר שחרור של המתח הנפשי (אבריאקציה).

לצורך כך, פרויד הציע שלל דרכים להתחקות אחר עקבות הלא מודע הפנטזמתי, כמו פירוש של החלום שעובר תהליכי צנזורה, אסוציאציות חופשיות ויחסי העברה.  

הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין תעמיק את ההבנה של פרויד ותמקם את שורשי הקושי לשאת אמת נפשית כבר ביחסים הראשוניים בין התינוק לאובייקט, שם האמת נחווית כאימה.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

קליין – האמת מתהווה מתוך נשיאת אימה ואמביוולנציה ביחסים הראשוניים.

קליין טענה כי האמת הקיומית אליה אנו מתוודעים למן ראשית החיים הנה אמת מאתגרת מאוד בשל היותה עצובה, מפחידה ומאיימת.

מהן אמיתות מאתגרות אלו עפ"י קליין עמן נאלץ התינוק לאורך תהליך התפתחותו להיפגש ולהתמודד?

לדבריה, כבר בראשית חייו התינוק מתחיל להתוודע ל:

1.      עובדת היותו של המענה לשלל צרכיו בזמינות ובאיכות להם הוא זקוק איננו תמיד מספק מצד אימו, מה שמעורר בו אימה שמא המענה לא יסופק לעולם (תינוק רעב שהחלב מבושש להגיע אל פיו איננו יודע שהחלב בוא יבוא...).

2.      לכך מתווספת ההכרה הכואבת סביב היותה של אימו בלתי מושלמת. בשל החרדה הגדולה מעצם הכרה זו התינוק מבסס את תפיסת המציאות על מנגנון מפצל. בהשפעת מנגנון זה, האם נחווית כטובה כאשר המענים הולמים את צרכיו ורעה כאשר הם אינם הולמים את צרכיו. בשל כך, התינוק מפתח חרדה מפני האפשרות שאימו תפגע בו בשל משאלותיו התוקפניות כלפיה (כאשר היא רעה) וחרדה שאימו עצמה תיפגע בשל אותן משאלות תוקפניות כלפיה.

3.      התינוק המתפתח מתוודע להיותו ישות נפרדת מאימו.

4.      ולהיותה של אימו סובייקט שאיננו קיים רק בשירות צרכיו.

5.      עובדת תלותו המוחלטת באימו, מקבלת משמעות עצימה ומאיימת עוד יותר, על רקע האמת הנוגעת להכרה המתפתחת בחוסר האונים המוחלט שלו.

קליין מסכמת כי האופן בו יוכל התינוק המתפתח להכיל את האמיתות השונות סביב המציאות הנפשית יקבע את יכולתו לשאת אמת בחייו הבוגרים. יכולת זו מושפעת מאיכות הטיפול האימהי בתינוק. ככל שכלל החוויות של התינוק "טובות", כך יוכל לעשות אינטגרציה בין דמותה הרעה והטובה ולהיפרד מהצורך ההגנתי לפצל את האופן בו הוא תופס את עצמו ואת אימו.

מנקודת מבטה, ליכולת לשאת אמת נפשית משמעויות רבות והשלכות מרחיקות לכת על שלל ההיבטים של החיים: על תפיסת המציאות ובכלל זה היכולת "לדעת" את עצמנו ולדעת את האחרים, להכיל מציאות מורכבת, אמביוולנציה, ספק, להחזיק בבוחן מציאות תקין, לפתח אמפתיה ועוד.

כאשר עבדתי בתחום של אלימות במשפחה פגשתי מטופלים רבים שתפסו את בני הזוג שלהם באופן "מפוצל". כלומר, את עצמם באור קרבני ואת בני הזוג באופן תוקפני. לא היה זה מפתיע לגלות שתפיסה זו הייתה כתמונת ראי של הגבר כמו גם של האישה. הרגשות היו עזים מאוד והובילו לעימותים קשים כאשר כל צד התבצר בצדקתו.

הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון יראה כי המפגש עם אמת רגשית איננו רק פונקציה של בשלות קוגניטיבית, אלא תוצאה של תהליך עיבוד שמתחולל בתוך מרחב של שניים – אם ותינוק.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

ביון – האמת נוצרת באמצעות פונקציית אלפא במרחב של שניים.

במאמרו "על היכולת ללמוד מהניסיון" ביון טען כי האינדיבידואל יכול לדעת את האחר בכפוף ליכולתו לדעת את עצמו. מנקודת מבטו של ביון היכולת שלנו "לדעת" את עצמנו קשורה בעבותות ביחסים עם הורינו.

ביון הרחיב את ראייתה של קליין את המושג "הזדהות השלכתית" וראה בו לא רק מנגנון הגנה פסיכולוגי, הנוצר תחת נסיבות של מתח נפשי, אלא צורת תקשורת מורכבת בין התינוק להוריו.

לתפיסתו, התינוק הנתון תחת עומס נפשי של רשמים רגשיים, חושיים, תחושתיים ראשוניים וגולמיים, אותם איננו יכול לשאת וודאי לא לעבד בכוחות עצמו, משליך לתוך נפשה של האם תוכן נפשי זה.

תוכן נפשי זה המערער את נפשו של התינוק, המכונה על ידי ביון: "רכיב ביתא" שהושלך לתוך נפשה של האם, נועד לעבור המרה מתוכן נפשי חסר פשר ומעורר חרדה, למענה מותאם למצוקה שלו על ידי אימו. האם המעבדת את התוכן הנפשי שהושלך לתוכה הפכה אותו "לרכיב אלפא".

כלומר, התוכן הפך להיות מובן בעזרת היכולת של האם להבין בעזרת האינטואיציות והניסיון שלה את הצורך שמתקשר התינוק שלה עמה ובהתאם לכך לתת לו מענה, המאפשר לו לקבל חזרה את התוכן המושלך כשהוא מעובד. תהליך מורכב זה של תקשורת כונה על ידי ביון "פונקציית אלפא".

פתולוגיות נפשיות נוצרות, אליבא דביון, כאשר הנפש נושאת בתוכו שלל רכיבי ביתא הומים וסוערים, שאינם "ידועים" לאדם עצמו, ומכתיבים ומעצבים את עולמו הפנימי לרבות את התנהגותו ודרכי התמודדותו ביחסים בינאישיים. רק כאשר רכיבי הביתא עוברים עיבוד דרך פונקציית אלפא, הם הופכים לידע עצמי — ידיעה רגשית שאיננה רק קוגניטיבית.

מטופל הגיע אליי לטיפול עם רקע של מערכת יחסים קונפליקטואלית מתמשכת עם אביו. ככל שהטיפול נמשך התברר כי האב, שסבל מאביו שלו שנחווה באופן רודפני מאיים ולעגני, השליך על בנו חומרים נפשיים אלה. הבן, שהחצין דימוי של כוח ועוצמה והסתיר מעצמו ומהסביבה את אישיותו העדינה והרגישה, החל בהדרגה להכיר ולהתוודע לעצמו. בהדרגה, דרך תהליכי החזקה אמפתיים יכול היה להתחבר להיבטים אלה של אישיותו ובכך גם להביא להפחתה ניכרת של המתח עם אביו.  

הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, ימקם את מוקד החוויה לא בשדה התוקפנות והפיצול אלא בשדה האמפתיה והזולתעצמי – האחר שאיננו מפרש אלא מהדהד, משקף, מחזיק.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

קוהוט – האמת מתממשת רק במגע אמפתי של זולתעצמי.

קוהוט טען במאמרו "אינטרוספקציה, אמפתיה ופסיכואנליזה" כי אמפתיה היא צורת הסתכלות, המאפשרת לנו לחוות את החיים הפנימיים של האחרים, כאילו היו אלה שלנו – ללא איבוד לרגע של המודעות של ה"כאילו".

קוהוט ראה באמפתיה לא רק רגש של הזדהות או חמלה, אלא בראש ובראשונה אופן של ידיעה פסיכולוגית — דרך להבין את עולמו הפנימי של האחר. על כן, קוהוט ייחס לאמפתיה חשיבות עצומה והניח אותה במרכז פסיכולוגיית העצמי אותה ייסד.

לשיטתו, השבר הפנימי בנפש האדם מתחולל בשלבי התפתחותו המוקדמת על רקע כשלים אמפתיים, המובילים להתפתחות של פתולוגיות של העצמי: הפרעה נרקיסיסטית, תחושת בושה, פגימות, ריקנות, תחושת התפרקות.

בתהליך התפתחות תקין עפ"י קוהוט, ההורים נחווים על ידי התינוק ולאחר מכן הילד כהרחבה של העצמי שלו, באופן המתאפשר דרך כינונה של עמדה ייחודית אותה הוא כינה: "זולתעצמי".

לזולת עצמי אחריות למלא שלושה צרכים נפשיים התפתחותיים מרכזיים ביחסיו עם הילד:

1.      זולתעצמי משקף: הצורך שיראו אותנו, שיעריכו אותנו, שיאשרו את קיומנו. כאשר ההורה משקף אמפתית את חוויות העצמי, הילד לומד :"החוויה שלי תקפה. אני קיים.” חוסר שיקוף יוצר תחושת ריקנות, בושה, או חוסר ערך עצמי.

2.      הזולתעצמי המואדר: הצורך לחוש שיש דמות חזקה, יציבה וראויה להזדהות — מישהו שאפשר להישען עליו ולהתאחד עמו. כשהזולתעצמי המואדר זמין ורגיש, הילד מפנים תחושת ביטחון פנימית. בהיעדרו – העצמי מרגיש שביר ונעדר מרכז יציב.

3.      הזולתעצמי התאומי: הצורך בתחושת שייכות — לדעת שאנחנו דומים למישהו אחר, שיש "בן ברית" קיומי שמבין אותנו מבפנים. היעדר מענה לצורך זה עלול ליצור תחושת ניכור ובדידות קיומית עמוקה.

הזולתעצמי מהווה סביבה שמווסתת, מחזיקה ומאפשרת את הופעת העצמי. כאשר פונקציית הזולתעצמי פועלת באמפתיה ובתזמון נכון, הילד יכול לעבור מהזדקקות מוחלטת לנפרדות גמישה: הוא מפנים את הפונקציות של הזולת, כך שהן הופכות לחלק ממבנה העצמי שלו.

אבל כאשר הקשר עם הזולתעצמי נפגם או מתפרק בטרם עת, העצמי נותר לא מגובש — ואז נראה ניסיון פתולוגי לשחזר התמזגות טוטאלית, כאילו דרך "טשטוש נפרדות" ניתן לשוב למצב של שלמות.

הפסיכואנליטיקאי רענן קולקה, טען כי "פסיכולוגיית העצמי מציבה את היחס בין שניים לא דרך השקפת הנפרדות אלא דרך פריזמה של תהליכים אוסמוטיים של משוקעות ושל מזיגה, מעבד לפריזמה זו מתהווה יחס שאיננו אינטראקציה דינמית בין שני אחרים זה לזה, אלא שדה של כוליות אחדותית שמתרחשת בו תנודתיות של אמפתיה קומפלמנטרית בין שניים שהם תמיד אחד (מתוך: המבוא לספר "כיצד מרפאת האנליזה")".

מילר – בהיעדרה של אמפתיה, האמת מתפצלת ונעלמת.

הפסיכואנליטיקאית אליס מילר טוענת בספרה "הדרמה של הילד המחונן" כי "הילד מסוגל לחוות רגש רק כאשר מצוי בקרבתו אדם, שמקבל אותו עם רגשותיו, מבין ומלווה. היות ולא הצליח לחוות לאורך כל חייו יביים לעצמו מצבים שיאפשרו החייאה של נבטי רגש קדומים אלה, אך הדבר יתרחש מבלי להבין את ההקשר המקורי שלהם".

לשיטתה היעדר קבלה אמפתית של ההורים את הילד תביא להתפתחות של דיסוציאציה של הילד מרגשותיו. חומרים נפשיים אלה, שהתפצלו מהתודעה, יבקשו החייאה מחדש בחיים הבוגרים דרך יחסים עם אחרים. לכן, לקבלה אמפתית של רגשות הילד חשיבות עצומה בתהליך התפתחותו של הילד ביחסיו המוקדמים עם הוריו.

לסיכום

נראה כי מן הראשית, היכולת לדעת את עצמנו ולדעת את האחר תלויה ביחסים אמפתיים, המחזיקים את האמת הנפשית שלנו. האמת הנפשית איננה תגלית אישית בלבד, אלא תוצר של מפגש – מפגש שבו העצמי נודע לעצמו רק דרך נוכחותו המעבדת, המשקפת או האמפתית של האחר. יתכן כי 'האמת הנפשית' איננה כלל מצב פנימי, אלא תנועה מתמדת, הנולדת מתוך המפגש – תנועה בין אני לאחר, בין חוויה לאמפתיה, בין סבל להקלה.

האמת, כשהיא נחווית במגע אמפתי, מפסיקה להיות מאיימת והופכת לאבן היסוד של העצמי. במובן זה, הפסיכואנליזה כולה היא תנועה מתמדת בין חרדה לידיעה, בין פיצול לאינטגרציה, בין בדידות לאמפתיה.

פרויד ראה את האמת כחשיפה של הלא מודע (ידיעה דרך פירוש). קליין, ראתה את האמת את האמת כעמידה מול אימה ואובדן. עבור ביון, האמת היא תהליך עיבוד רגשי הנישא ע"י אחר. עבור קוהוט, האמת מתאפשרת דרך השתקפות אמפתית – לא פירוש אלא נראות ועבור מילר, העדר האמת הנפשית ככשל אמפתי וכהיעלמות העצמי.

מן הפרוידיאני ועד הקוהוטיאני, נדמה שהפסיכואנליזה מתכנסת סביב אמת אחת: הידיעה העצמית איננה תהליך סוליפסיסטי, אלא יחסי. אין ‘אני יודע את עצמי’ ללא אחר המחזיק בי, מפרש אותי או משקף אותי.

במובן זה, האמת הנפשית איננה רק מה שנאמר, אלא מה שנאמר ונשמע – בתווך שבין שניים. כך מתברר שהאמת הנפשית איננה יעד אליו מגיעים, אלא מרחב שנוצר ומתפרק שוב ושוב במפגש שבין שניים.

בר-לב שמעון

עו"ס פסיכותרפיסט

0537226836

קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.