על סליחה, מחילה, כעס ורגש אשמה

"הניצול היה כל כך עמוק, שאני לא יודעת להגיד מתי זה התחיל אלא רק מתי זה נפסק - רק בגיל 36, כשהסכמתי לראות את זה והייתי אקטיבית בלהפסיק את זה".  

"שואלים אותי אם אני סולחת. סליחה זה מונח לא רלוונטי במצבים כאלה. בשם מי אני אסלח? בשם הילדה בת השלוש? בשם הילדה בת החמש? בשם האישה בת ה-30? מה תעשה כאן הסליחה?" 

רוחמה וייס על אביה שפגע בה מינית לאורך שנים ארוכות (מתוך ווינט)".

שלום חברים,

האם עלינו לאמץ את הסליחה והמחילה על מנת להשלים עם אירועים פוגעניים שחווינו בעבר ולהותיר אותם שם באופן שיאפשר לנו להתמקד בחיים בהווה ובעתיד? האם אמנם סליחה ומחילה מזככים ומטהרים את הנפש שלנו מרגשות שליליים, כגון: עלבון, כאב, פחד, כעס זעם ונקם? האם ההתנגדות לסליחה ולמחילה מעידה על מאפיינים אישיותיים? האם אנשים הנוטים לסליחה ומחילה הם אנשים בעלי רמה ערכית ורוחנית גבוהה? האם על מטפלים לעודד בתהליכי הטיפול סליחה ומחילה כלפי מי שפגע בהם?

לאורך תקופה ארוכה השאלות לעיל עוררו בי סקרנות רבה וצורך רב לבחון אותן באופן מעמיק, הן בשל הנגיעה האישית שלי לנושא (למי מאתנו אין נגיעה לנושא זה?) והן בשל הסקרנות המקצועית שלי בנוגע לנושא, שהתעצמה עת עבדתי בתחום של אלימות במשפחה.

נושא הסליחה והמחילה הנו נושא כאוב מאוד. כאשר מדובר בפוגעים מדרגת קרבה גדולה הוא הופך לרגיש, טעון ומורכב במיוחד. הוא נוגע בליבת הנפש של קרבנות הפגיעה ומייצר אמביוולנציה עמוקה ואף בלבול רב וחוסר עקביות סביב דרך ההתמודדות הטובה ביותר עם הפגיעה מצד הפוגע שהנו דמות קרובה ואהובה (או לפחות הייתה כזו).

בתוך דילמה קשה ומייסרת זו משחקים בערבוביה רגשות הכאב, הכעס והזעם, השנאה והאכזבה העמוקה, העוינות ורגש הנקמה. ומנגד, רגשות אהבה, רחמים וחמלה (למרות הכול).

ישנן סיבות משמעותיות רבות התומכות ברעיון הסליחה והמחילה כלפי הפוגע, בוודאי אם הוא מדרגת קרבה ראשונה. הנפגעים המעוניינים מאוד להמשיך בחייהם ולהותיר את הרגשות העזים מאחור, מבקשים לסלוח ולמחול לדמות אהובה שפגעה בהם והותירה בהם מטען רגשי כבד, היות ויש בסליחה ובמחילה כדי לשחרר אותם ממטען רגשי מכביד זה.

לצד זה, עבור הנפגעים, הסליחה והמחילה הופכים אמצעי בשירות הצורך העמוק והמשמעותי שלהם להותיר את אותה דמות אהובה שפגעה בהם כייצוג פנימי טוב בתוך המערכת הנפשית, תוך גיבוי ותמיכה לכך מטעמן של גישות רוחניות ודתיות, הרואות בה ביטוי להתעלות רוחנית. ייצוג פנימי טוב הנו בעל משמעות רבה בכינון העולם הפנימי שלנו סביב הקשרים שונים, כמו תחושת ערך וביטחון.

סיבה נוספת קשורה לרצונם של נפגעים רבים להימנע מלכנס את עצמם לעמדה של קרבנות. עמדה זו, נתפסת על ידי רבים כמחלישה ומערערת ולכן הם מבקשים להימנע מלראות את עצמם באור זה. הכחשת חומרת הפגיעה עשויה לפעול בשירות צורך זה. הסליחה והמחילה עולים בקנה אחד עם קו פעולה נפשי זה, היות ואלה הם ביטויים של מי שכוחם עומד להם חרף הפגיעה שהם חוו (שאותה אגב הם עשויים למזער).

מקובל להניח שמנקודת מבט אבולוציונית לסליחה ולמחילה חשיבות רבה לאור העובדה שכישורים אלה, לסלוח ולמחול מאפשרים לנו להמשיך ולשתף פעולה, כשאנו חיים בתוך קבוצה לה יש מטרה הישרדותית משותפת. עימותים לעומת זאת, משבשים את לכידות הקבוצה ואת יכולתה להתבסס על שיתופי פעולה וע"י כך להביא לאיום על הישרדותה. 

מנגד, לסירוב לסלוח ולרגש הכעס והנקם יש משמעות קומוניקטיבית חשובה ומשמעותית, סביב הסדרת היחסים בתוך הקבוצה. ביטוי הכעס כלפי הפוגע והסירוב לסלוח ולמחול לו מציב גבול חשוב לפוגע ומעביר מסר שהנפגע הנו סובייקט בעל ערך, שדורש מצד הפוגע להתחשב בו ודורש הכרה, נטילת אחריות ולפעמים גם פיצוי על הפגיעה שהסב.

הכעס מאפשר לשרטט ולכונן מחדש את גבולות היחסים בין הפוגע לנפגע ובכלל בקבוצה, על יסודות של צדק טבעי והדדיות.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

קיימתי שיחה עם מכרה שנפגעה באופן כואב מהוריה לאורך תקופת ילדותה ובגרותה, פגיעה שהותירה בה צלקות המלוות אותה לאורך כל חייה. שאלתי אותה לאור מה שחוותה מהם רגשותיה כלפי הוריה. היא ענתה כלאחר יד שהיא סלחה זה מכבר להוריה. אולם, ככל שהשיחה התקדמה התחדדה הבנתה שסירוב למחול ולסלוח להוריה לא הייתה כלל אופציה עבורה. מדוע? תחילה, היא לא ידעה לומר. בהמשך, התברר שהסיבות לכך הן: הפחד המאיים עליה מטעמו של רגש האשמה כמו גם הפחד לאבד את הייצוג הפנימי הטוב (חרדת אובדן אהבת האובייקט -כפי שהמשיג זאת פרויד) ואת עצמה כסובייקט "טוב" ואהוב.

ככל שהשיחה התפתחה היא הבינה כמה רגש האשמה משחק תפקיד בעל משקל בחייה ללא שחשבה על כך, וכמה הפחד לאבד את אהבת הייצוג ההורי המופנם שולטת בחייה הנפשיים.

התחוור לה כי העובדה שלא הרשתה לעצמה לסרב לסלוח ולמחול, אפשרה לרבים כל כך לא לראות אותה כסובייקט הראוי לאכפתיות ולהתחשבות. ולמעשה, מתוקף פחדים בלתי מודעים אלה היא אימצה את הביטול העצמי והריצוי כדרכי פעולה מרכזיים בעיצוב יחסיה עם הסביבה. ואז עלו דמעות עלו בעיניה.

חרדת אובדן אהבת האובייקט ורגשות האשמה הנם פעילים מאוד סביב סיכול המפגש של הסובייקט עם רגשות הכעס, הזעם ופנטזיות הנקמה שלו.

באשר לרגש האשמה, הניסיון שלי מלמד כי אנו נוטים ליחסים מאוד מורכבים עם רגש זה. בכלל, הוא עשוי להיות עמום, חבוי ונסתר, רוחש וגועש לו בתוך העולם הפנימי ללא שאנו מודעים אליו. יש הרואים בו רגש כה מכביד עד כי הם מתקשים לפגוש אותו ולהכיר בקיומו. בלא מעט סשנים טיפוליים מצאתי שההתנגדות למפגש עם רגש זה עשויה להתבטא באופן גופני דרך עיניים נעצמות, השענת הראש על הידיים, פיהוק וכדו'.

כאשר רגש האשמה מפאת כובד משקלו על הנפש, מסכל את המגע עם רגשות הכעס, הזעם והנקם, הרגשות הללו נותרים מודחקים, מנותקים ומוכחשים ולכך עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על ניהול יחסים בינאישיים.   

עפ"י הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, ההתפתחות המנטלית שלנו כרוכה ביכולת לראות את העצמי והאחר באופן מורכב הכולל היבטים חיוביים ושליליים. עיכוב בהתפתחות זו, על כן, מאופיינת בראייה שטחית ומפוצלת של העצמי והאחר. בהקשרים בינאישיים קונפליקטואלייים פגיעה התפתחותית זו עלולה להוביל לראייה דיכוטומית ומפוצלת של קרבן תוקפן.

אולם, מה בנוגע למצבים מציאותיים שהנם מבחינה אובייקטיבית דיכוטומיים כמו במקרה של רוחמה וייס? האם על נפגעים לכפות על עצמם לראות את המקרבן באור חומל? האם על מטפלים לעודד סליחה ומחילה של מטופליהם כלפי הפוגעים בהם?

כאשר הפגיעה היא בתוך המערכת המשפחתית, הסליחה והמחילה למקרבן, נשענים על יכולת ובשלות מנטאלית, המאפשרת לראות את המקרבן באור חומל. המקרבן בתוך המערכת המשפחתית בדרך כלל נושא בתוכו מצוקה נפשית כלשהי. הפגיעה הנה ביטוי פתולוגי של מצוקה זו.

יש לומר, שראייה זו, איננה מחליפה או סותרת רגשות של כעס וזעם כלפי המקרבן, אלא היא יוצרת אפשרות לשכן רגש זה של חמלה לצד רגשות של זעם וכעס. דהיינו, להחזיק מורכבות נפשית שהנה מאתגרת מאוד היות והנטייה הטבעית שלנו בהקשרים אלה היא לראות את המציאות באור של רע וטוב שחור ולבן. ככל שיכולת זו מתאפשרת היא מעצימה ומחזקת ואף נושאת משמעות רוחנית.

על מנת לקבל התראות על מאמרים חדשים למייל האישי, ניתן להירשם כחבר באתר.

ומה בנוגע לסירוב למחול? האם הסירוב לסלוח ולמחול מעיד על המסרבים לכך? האם על מטפלים לעודד את מטופליהם לסליחה ומחילה?

במאמרה של גלית דניאלי אייבלס "למחול או לא למחול – התמודדות עם פגיעה בקרב אנשים שעברו תהליך גירושין", שנערך במסגרת לימודי דוקטורט, "נמצאו עדויות כי לעתים הסירוב למחול מביא להשלכות חיוביות עבור הפגוע ואף תורם לטובת מערכת היחסים, עתירת הקונפליקטים ממילא".

עוד נמצא ש"ההחלטה למחול או לסרב אינה נחלתם הבלעדית של אנשים המאופיינים בגישה שלילית או סובלים מתסמינים פסיכופתולוגיים. מסתבר, כי גם אנשים חביבים ונעימים מן השורה, ללא הבדלי מגדר, אשר דוגלים במחילה והכלה, מוצאים לנכון לעשות שימוש בסירוב למחול".

לדבריה, "נקיטה בסירוב למחול, נתפסת כ"נשק יום הדין" אשר הפגועים אינם ששים להפעילו. רק לאחר פגיעה קשה, אותה כיניתי פגיעה ב"בתוליות הרגשית". שהייתה מנת חלקם של נשים וגברים ללא הבדל מגדרי או לאחר ש"כלו כל הקיצין" נעשה שימוש בדרך הסירוב. הסירוב למחול התגלה כחלק מרפרטואר התנהגויות אנושיות נפוצות הקיימות בפגוע מעצם היותו אדם בעל מורכבות ומגוון מצבי עצמי. יחד עם זאת קיימת נטייה להימנע מלהצהיר בגלוי על בחירה בסירוב למחול".

המחקר מספק הבנה בנוגע ל"מצב אני" שלא מדובר ואינו נחשף בקלות, הכוונה למצב – "אני מסרב למחול". הכוונה לסירוב מושכל, שהוא היבט נוסף באדם ולא לסירוב גורף, שמהווה דפוס התמודדות עיקרי או בלעדי עבור הפגוע ומאפיין אותו כסרבן מחילה סדרתי . הבנה זו עשויה לתרום הן למטפל והן לפגוע ולהביא להפחתת השיפוטיות, הנפוצה ביחס לסירוב מחילה.

עוד מצא המאמר כי אנשים יכולים להיחשב כסלחנים, גם אם לעתים הם מחזיקים בעמדה של סירוב למחול. בניגוד לתפיסה המקובלת הממליצה בחום על "מחילה אותנטית" ובלתי מותנית, בפרט בטיפול משפחתי, המחקר הנוכחי נותן לגיטימציה ל"בחירה אותנטית". הכוונה לבחירה מתוך דיוק פנימי וחופש בחירה ובכך גם ניתן להגיע לתחושת שחרור ממטענים שליליים, הן באמצעות מחילה והן באמצעות סירוב מנומק. "סירוב (למחול) הוא דרך אנושית, לגיטימית ולעתים מועדפת שאין מקום לחוש בושה ואשמה בגינה".

עורכת המחקר טוענת, שלעתים על המטפלים לוותר ואף להיפרד מהפנטזיה הגורפת של "מחילה ללא תנאי" ו"בכל מחיר". שישנם מצבים בהם מתאים "להסתפק" במחילה ללא פיוס, אשר כוללת שחרור אותנטי של הפגוע. הבנה זו עשויה לתרום למניעה והפחתה במקרים הכרוכים בסיכון של פגיעה חוזרת. יתכן, כי מטפל המשוחרר מאג'נדה של מחילה ופיוס יוכל לסייע באיתור פוגע סדרתי פוטנציאלי, אפילו בטרם מיסוד הזוגיות.

בר-לב שמעון

עו"ס פסיכותרפיסט

0537226836

קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.