"העולם לא יושמד מאלה שעושים רע, הוא יושמד מאלה המסתכלים מהצד ולא עושים דבר (אלברט איינשטיין)."
שלום חברים,
ב7.10 רוע מוחלט הלם במדינת ישראל וערער את תחושת הביטחון הבסיסית של אזרחי המדינה בצה"ל, במדינה ובכלל בעולם הזה.
באירועי שבת נוראה זו, לדאבון הלב, הרוע האנושי הביס את הטוב האנושי.
המחזאי הרומאי פובליוס טרנטיוס אפר טען: "אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי."
האומנם ההיבטים הנפשיים של הטוב והרע טמונים ומתקיימים יחד בתוך הנפש האנושית?
האם הרוע המוחלט אינהרנטי לנפש האנושית?
כשעבדתי בתחום האלימות במשפחה הבחנתי תוך כדי תהליכי הטיפול שאני משתוקק לקבל אינדיקציה לחמלה אנושית כלשהי מצד מי ממטופליי שנהג באופן אלים כלפי בת/ן הזוג ו/או הילדים שלו/ה. לאור זאת, הייתי מחפש ללא הרף אזורי נפש אלה כאשר הייתי מתחקר אותם אודות רגשותיהם כלפי בני הזוג שחוו אלימות מצדם/ן ובעיקר כלפי ילדיהם.
כאשר הייתי מקבל אינדיקציה לקיומה של חמלה אנושית אותנטית (גם רגש אשמה וחרטה נכללים כאן) הייתי מתרגש מאוד לעתים עד כדי דמעות ממש, והתקווה להצלחת הטיפול לצד המוטיבציה והמחויבות כלפי מטופלים אלה נסקה בהתאם.
אולם, היו גם כאלה שהיה לי ספק לגבי נוכחותה של חמלה אנושית בנפשם. השאלה אודות היעדרה של חמלה כלשהי מצדם הטרידה והעסיקה אותי מאוד...
חנה ארנדט טבעה את המונח "הבאנליות של הרוע" בניסיון לעמוד על הפרדוקס בין הרוע של אדולף אייכמן בו צפתה במהלך משפטו, לבין הדמות הבנאלית כפי שהיא הצטיירה בעיניה (דמות אפרורית ורגילה).
ארנדט ראתה את הרוע כניסיון לשלול מהאדם את המרכיב הספונטאני של חייו הנפשיים, על מנת להפוך אותו לישות רובוטית.
להפוך את האדם לחיה הישרדותית.
הבנאליות לשיטתה התמצתה במוטיבציות הנורמליות של אייכמן לקידום, להשתייכות למשהו גדול, לצבירת כוח, לצד היעדרותה של היכולת לחשוב מנקודת המבט של הזולת ותחת זאת להיאחז בסיסמאות אותן שינן.
פרויד ראה את קיומם של הטוב והרע כאינהרנטיים לנפש האנושית.
מנקודת מבטו של פרויד השאלה לגבי התוקפנות איננה אם היא קיימת, אלא אם היא נמצאת בשירות דחף החיים ובכך למעשה נמצאת בשירות האני, או שמא בשירות דחף המוות.
לשיטתו של פרויד, שני הדחפים הללו נוטים להתמזג.
ולאור זאת, מנקודת מבטו הטוב והרע נמצאים בדיאלקטיקה אינסופית בתוך הנפש האנושית, ושאלת הדומיננטיות של מי מהם היא זו שתקבע לאן מועדות פניו של האורגניזם - לאהבה, לצמיחה והתפתחות או לשנאה, רוע, סדיזם ומזוכיזם.
אלא שהמושג דחף המוות נדחה ע"י הוגים ופסיכואנליטיקאים רבים ונותר עד היום שנוי במחלוקת.
הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט ראה את התוקפנות האנושית כנובעת מהפגנת הרוע כלפי בני אדם כבר בראשית חייהם, והטמעתו של רוע זה בתוכם, מפאת נסיבות חיים בהן לא ניתן היה למקם את התוקפנות הזו בתוך מערכת יחסים בריאה, שתאפשר את הטרנספורמציה שלה, ועל כן היא נותרה מקובעת בתוך העולם התוך נפשי.
הפסיכואנליטיקאית אנה פרויד השתמשה במושג "הזדהות עם התוקפן" בניסיון להתייחס לקיומו של מנגנון נפשי, במהלכו הקרבן מטמיע בתוכו את הרוע והתוקפנות שהופנתה כלפיו מתוך עמדה של הזדהות עם התוקפן, שמסייע לקרבן להימנע מרגשות קונפליקטואליים כלפי התוקפן.
מדוע, אם כן, לא כל בני האדם שחוו פגיעות למן ראשית ילדותם הפכו "רעים"?
מגיל קטן אנו מגלים שיש בעולם הזה טוב ורע ושבמאבק בין הטוב לרע, כך אנו לומדים, הרע תמיד מובס ע"י הטוב בעזרת כוחו העדיף של הטוב.
המשאלה האנושית אודות עדיפות כוחו של הטוב על הרע מגולמת ביצירות ספרותיות רבות.
וגם בסרטים רבים.
כשהיינו ילדים כל כך הוקל לנו לגלות שסינדרלה שסבלה לאורך תקופה ארוכה מאחיותיה הרעות, ממשיכה לחיות עם הנסיך באושר ואושר עד עצם היום הזה.
שכיפה אדומה ניצלה מהזאב המרושע שסיים את חייו.
ששלגיה שבה לחיים לאחר תרדמת ארוכה לאחר שבאורח מקרה הצליחה לפלוט את חתיכת התפוח המורעל, שבפיה ושגם היא כמו סינדרלה ממשיכה לחיות עם הנסיך באושר ואושר עד עצם היום הזה.
תמיד יצאנו עם תחושת סיפוק מהקולנוע כאשר גילינו שגיבורי העל הטובים, הצליחו להביס את כוחות האופל, והצילו פעם נוספת את האנושות מהמזימות הזדוניות של הרעים להשתלט על העולם ולהפוך אותו לקודר ואפל.
אלא שהמציאות, למרבה הצער, איננה מתיישבת תמיד עם המשאלה האנושית לעדיפות כוחו של הטוב על הרע. בעיניים כלות ובכאב נוראי אנו מתוודעים לכך שזדוניותו של הרוע האנושי מתממשת באופן יומיומי ללא שהטוב האנושי מצליח למנוע אותו.
נשים מוטרדות מינית על בסיס יומיומי (גם גברים אם כי בהיקף נמוך יותר).
נשים מוכות, מושפלות ונרצחות ע"י בני זוגן (גם גברים אם כי בהיקף נמוך יותר).
קשישים, מוגבלים חסרי ישע וילדים עוברים התעללות ע"י מטפלות.
הורים מזניחים, מכים ומתעללים בילדיהם חסרי האונים וחסרי הישע.
נראה כי התפיסה אודות נוכחותו של הטוב ועדיפות כוחו של הטוב על הרע ונוכחותם של ערכים הומניסטיים של זכויות אדם, שוויון, זכויות בעלי חיים, זכויות הילד, זכויות לחירות וקניין, להגדרה עצמית ועוד, אליהם הורגלנו בחיים המערביים, הייתה כאילו קיימת משחר קיומה של האנושות.
אך לא כך היא.
עולם המושגים ההומניים הנו בכלל מושגים צעיר מאוד.
מדהים לחשוב שרק לפני מאה שנים ניתנה לנשים זכות בחירה בארצות הברית של אמריקה.
שהמהפכה התעשייתית בראשית המאה התשע עשרה הפכה את ילדותם של הילדים לגיהנום. שהילדים היוו כוח עבודה זול ונוצלו ע"י התעשיינים ככוח מניע למכונת התעשייה בהתפתחותה.
ובכלל, שגם בשעת כתיבת שורות אלה, בחלקים רבים של העולם, אנשים רבים עדיין חיים תחת משטרים דכאניים, מערכת כלכלית נצלנית ללא אפשרות להנות מקורת גג ראויה, מביטחון אישי ותזונתי וממענים רפואיים ראויים.
הניסיון להבין את נוכחותו של הרוע האנושי איננו אפשרי ללא התייחסות לתרבות מתוכה הוא צומח.
מחקרים סוציולוגיים מעלים שהתנהגויות ברבריות נפוצות יותר ככל שהחברות בעלות מבנה קולקטיביסטי וככל שהדת בהן מרכזית יותר.
בחברות אלה ישנה חשיבות נמוכה יחסית לערך חיי האדם ולזכויות הפרט, לפרט ישנה חשיבות רק מעצם היותו חלק מהקולקטיב. קיים בהן שיעור נמוך במיוחד של חמלה כלפי האוכלוסיות החלשות המתקיימות בהן (נכים, בעלי נטייה מינית הומוסקסואלית, מוגבלים שכלית, נשים, ילדים ובעלי חיים), שגם אינן נהנות מביטחון אישי.
אירועי מלחמת העולם השנייה האפלים, המזוויעים והמחרידים בתולדות המין האנושי הביאו את האנושות לעסוק בשאלת היסוד אודות אופיו של המין האנושי.
טוב או רע הוא?
בשנת 1954 הסופר האנגלי ויליאם גולדינג מוציא לאור את הספר "בעל זבוב" ומציג דרכו תזה בנוגע לשאלת טבעו של יצר לב האדם.
הספר מתאר דינאמיקה אלגורית בין חבורת נערים שנקלעת שלא מרצונה לאי בודד. היחסים שמכוננים הנערים ביניהם בהיותם משוחררים ממחויבויות חברתיות ותרבותיות, הנם אבן בוחן סביב שאלת טבע לב האדם.
הנחת היסוד של הסיפור: רק בתנאים של ואקום שלטוני, תרבותי וחברתי ניתן יהיה ללמוד על אופיו של האדם.
ובכן, הדינאמיקה הפכה במהירות אלימה ביותר. נערים עם נטיות אלימות רצחו נערים חסרי אונים ושוחרי שלום. הספר שהציג נקודת מבט קודרת מאוד אודות שאלת אופיו של הטבע האנושי, הפך לרב מכר המתורגם לשלושים שפות, נלמד בשיעורי ספרות בבתי הספר בעולם וזיכה את גולדינג בפרס נובל, לאחר שהעולם אימץ אליו בלב כבד את מסקנותיו אודות טבעו של המין האנושי.
אלא שההיסטוריון ההולנדי רוטחר ברחמן שולל לחלוטין את מסקנתו של גולדינג. ברחמן טוען בספרו "המין האנושי" כי כאשר החל להעמיק בחקר אישיותו של גולדינג הוא גילה שהיה אדם אומלל, נוטה לדיכאונות. אדם שהכה את ילדיו. שראה את עצמו כטיפוס נאצי מטבעו ולכן לדבריו הבין את הנאצים.
ברחמן לא הסתפק בקעקוע דמותו של גולדינג אלא עשה מאמץ לגלות האם אירוע של נערים שנקלעו לאי בודד אכן התרחש במציאות, כך שניתן יהיה לבחון על בסיס התרחשות אמתית, האם אמנם כך ינהגו נערים לכשיעמדו במציאות מעין זו.
על ממצאיו המרתקים של ברחמן ניתן ניתן לקרוא בלינק להלן.
עוד ברחמן טוען כי מחקרים מעלים שהמוטיבציה של החיילים הנאצים, שהייתה מאופיינת בהיותה נחושה באופן יוצא דופן, לא נבעה מטהרנות אידיאולוגית ומשנאת יהודים, שלהם היה תפקיד קטן באתוס הלחימה האדיר שלהם, כמו שהיא נבעה מהיבטים נפשיים טובים: רעות, נאמנות והקרבה למען אחר.
וטענה זו הנה תקפה גם לגבי טרוריסטים...
לדבריו, מפתה לחשוב שטרוריסטים מתאבדים הנם מפלצות, שהם דפוקים לגמרי מבחינה פסיכולוגית, פיזיולוגית ונוירולוגית. שהם חייבים להיות פסיכופתים, שמעולם לא הלכו לבית הספר, או שגדלו בעוני מחריד, שהרי חייב להיות משהו שמסביר מדוע הם סוטים רחוק כל כך מהאדם הממוצע.
אלא שהסוציולוגיים טוענים שאין כזה דבר טרוריסט ממוצע. שיש קשת רחבה של טרוריסטים, ממשכילים לנבערים, מעשירים לעניים, ממטומטמים לרציניים, מדתיים לחסרי אמונה. בודדים סובלים ממחלות נפשיות או עברו טראומה בילדותם. אם יש מאפיין אחד משותף לטרוריסטים, אומרים המומחים, הוא שהם מושפעים בקלות רבה כל כך. מושפעים מדעותיהם של אחרים. מושפעים ממקור סמכות. הם כמהים להיראות ורוצים לעשות את הדבר הנכון בעיני משפחותיהם וחבריהם. אנתרופולוג אמריקני מציין שטרוריסטים לא הורגים ונהרגים למען מטרה, הם הורגים ונהרגים זה למען זה.
כפועל יוצא, טרוריסטים לא נעשים קיצוניים בעצמם, אלא בחברת חברים ואוהבים. תא טרוריסטים גדול הוא באופן כמעט מילולי "חבורת אחים": לא פחות מארבעה זוגות אחים היו מעורבים בפיגוע במגדלי התאומים ב2001, הטרוריסטים שהתפוצצו במרתון בוסטון ב2013 היו אחים, וכך גם האחראים על הטבח בבטקלאן בפריז ב2015.
ההסברים ההגיוניים והחשובים שמציג ברחמן שופכים אור על מהותו של הרוע האנושי שלמרבה הפליאה מונע כאמור, מהטוב האנושי: רעות, נאמנות, משמעות, הקרבה למען אחר והשתייכות למשהו גדול יותר.
אלא שאין בכך כדי לסבר את האוזן בנוגע לאירועי הזוועה שהתרחשו ב7.10. מה הניע את המרצחים של החמאס להתאכזר באופן מחריד ומזוויע לקורבנות חסרי ישע, תוך התלהבות סדיסטית אקסטטית המתועדת ומופצת בזמן אמת?
אריך פרום, בספרו: "מנוס מחופש" טוען כי ישנם שלושה סוגים של נטיות סדיסטיות בעלות קשר הדוק ביניהן:
1. "לגרום לזולת להיות תלוי בך ולשלוט בו שליטה ללא מיצרים, ובכך להפוך אותו למכשיר הנתון בידך כחומר ביד היוצר".
2. לא רק לשלוט בזולת אלא גם "לנצל את הזולת, להשתמש בו, לגנוב ממנו, להציגו ככלי ריק ולנצל כל חלקה טובה באישיותו".
3. "לגרום סבל לזולת או לחזות בסבלו".
התרבות הרדיקלית האיסלמית שואפת לחזור לעבר כדי להשיב לעצמה את גדולתה ולהביא לחיים טובים יותר, בניגוד לתרבות המערבית (הפרוגרסיבית בהגדרה), השואפת תמיד לנוע אל עבר העתיד שם טמונה ההבטחה לחיים טובים יותר.
התרבות בעזה תחת שלטונו של החמאס שמאופיינת ברמה גבוהה של דתיות לצד רמה גבוהה של קולקטיביזם, המעניקה מעצם כך חשיבות מועטה יחסית לחיי אדם, בהשוואה לתרבות המערבית, הנתונה תחת השפעת האידיאולוגיה הנאצית והפרוטוקולים של זקני ציון, הפועלת ללא ליאות ליצירת דה-הומניזציה של היהודים, דרך הפעלת מחנות קיץ לילדים ולצעירים המשמשים כלי לאינדוקטרינציה של אידיאולוגיה קיצונית, הרואה ביהודים את אויבי האל והמוסלמים ובני קופים וחזירים, גורם צלבני או גורם קולוניאליסטי זר, הכובש אדמה איסלמית ומטמא אותה, לצד המאבק הלאומי סביב כיבוש הארץ, השולט במקומות הקדושים והמשאלה להשיב את החליפות האיסלמית לגדולה, יצרה תמהיל ייחודי של פנטזיות נקם סדיסטיות, השואבות סיפוק פרוורטי מעצם הרצח, גרימת הסבל והשליטה המוחלטת בקורבנות הטרור של יהודים וישראלים, תיעוד הזוועות הללו והפצתם ברגע המעשה.
בר-לב שמעון עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
0537226836
קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.