"יש שנפגעי הטראומה מרגישים רגש עז אבל אינם זוכרים בבהירות את האירוע, ויש שהם זוכרים את כולו לפרטי פרטים אבל אינם מרגישים דבר (ג'ודית לואיס הרמן)".
שלום חברים,
אילו פתרונות הנפש יכולה להציע לילד/ה העובר/ת התעללות או המותקפ/ת מינית ע"י בן/ת משפחתו/ה לאורך זמן וחווה רגשות חרדה ואימה, בלבול, עצב, בדידות, חוסר אונים וישע? או לאישה העוברת אונס ברוטאלי? או למבוגר המוצא את עצמו מעורב בפיגוע מזוויע?
אילו פתרונות הנפש יכולה להציע לילד/ה המרגיש/ה וחווה חרדה ובדידות איומה בהיעדר נוכחות אמפתית המהדהדת, משקפת ומתקפת את עולמו/ה הפנימי?
ובכן, הנפש מציעה את הדיסוציאציה.
הדיסוציאציה כמנגנון הגנה פסיכולוגי מתהווה בתוך העולם הנפשי בעקבות מציאות של חסך רגשי, או בעקבות התייחסות הנחווית כנטישה, כמאיימת, כפוגענית ומעוררת אימה וחוסר אונים מוחלט – רגשות מציפים שהנפש איננה יכולה לשאת.
כאשר חושבים על המושגים טראומה ודיסוציאציה אנו נוטים לקשר אותם באופן טבעי עם מלחמה, פגיעות מיניות, התעללות בילדות, אלימות, תאונת דרכים, שבי או אסונות טבע.
אלא שלא רק במקורות אלה מדובר...
גישת יחסי האובייקט הפסיכואנליטית שהציגה נקודת מבט רחבה ומעמיקה סביב היחסים המוקדמים בין התינוק והילד לבין הדמויות הוריו, מיקדה את מבטה במפגש העדין והמורכב בין צרכיו השונים והמורכבים של התינוק והילד מהוריו לבין המענים הניתנים על ידם.
עפ"י גישת יחסי האובייקט תלותו המוחלטת של התינוק והילד בהוריו לסיפוק צרכיו על מנת שיוכל לשרוד, מציבה את המפגש בין הצרכים למענים כבעל השפעה דרמטית על ההתפתחות הנפשית. לאור זאת, היעדר מענה "טוב יחסית" עלול להותיר את התינוק / הילד עם חרדות איומות ופגיעות נפשיות בעלות משמעות טראומטית, המתכנסות תחת המטריה הדיסוציאטיבית.
עסקתי בנושא זה רבות במאמריי "הכלה", "עצמי כוזב", "על תודעה כוזבת והשלכה", "חרדות ראשוניות", "זולתעצמי", "אובייקטים פנימיים", "המטפל הפנימי" ועוד.
ובכן, כיצד פועל המנגנון הדיסוציאטיבי?
מכוח הצורך לשרוד ולמנוע קריסה נפשית הדיסוציאציה חוצצת בין התודעה למכלול מרכיבי החוויה הנפשית – לרבות בין הזיכרון, המחשבה והרגש, ומחוללת שינויים עמוקים בתפיסת העצמי והמציאות.
במהלך אירוע המעורר פחד, אימה וחוסר אונים כאשר אין יכולת לברוח או להתגונן "נוצרת למרבה הפרדוקס, שלווה מרוחקת, שהאימה הזעם והכאב מתמוססים בה. האירועים מוסיפים להירשם בתודעה, אבל נדמה כאילו נותקו ממשמעויותיהם הרגילות.
התפיסות נעשות קהות או מעוותות, מלוות באלחוש חלקי או באבדן של תחושות מסוימות. הרגשת הזמן משתנה, ופעמים רבות נלווית אליה תחושה של הילוך איטי, והחוויה מאבדת את האופי של מציאות רגילה.
יש שמרגישים כאילו הדברים אינם קורים להם, כאילו הם צופים בגופם מבחוץ, והחוויה כולה איננה אלא חלום רע, שבמהרה יתעוררו ממנו.
השינויים התפיסתיים האלה מלווים בהרגשת אדישות, ריחוק רגשי וסבילות עמוקה. ויתור על כל יוזמה ומאבק. (ג'ודית לואיס הרמן מתוך: טראומה והחלמה)".
המנגנון הדיסוציאטיבי, רב החסד, מופעל באופן בלתי רצוני לאורך האירוע הנחווה כמאיים ומציף תחושת אימה וחוסר אונים. אלא שבשוך האירוע הטראומטי שבגינו מופעל המנגנון הדיסוציאטיבי, הדיסוציאציה איננה בהכרח מפסיקה את פעולתה. ובהינתן תנאים מסוימים היא נוטה להישאר פעילה על בסיס קבוע ורציף לאורך כל מסע החיים והופכת בעצמה למקור של סבל נפשי עצום.
נפגעי טראומה ודיסוציאציה חיים עם חרדה, זעם וכאב הכלואים בתוך קפסולה סגורה שאיננה נגישה לתודעה, המתפעלים אותם באופן יומיומי והנושאים השפעה מהותית על כל מערך חייהם, ללא שעומדת לרשותם היכולת להבין את עצמם, מה שגורם להם להרגיש שמשהו אצלם משובש.
הסובייקט הנתון תחת השפעתו הפעילה, הקבועה והרציפה של המנגנון הדיסוציאטיבי, החוצץ בין מכלול מרכיבי החוויה הנפשית, בין הרגש, למחשבה ולזיכרון והמקהה ומעמעם את החוויה הנפשית ואת תפיסת המציאות הפנימית והחיצונית, איננו מרגיש שהוא חי את החיים אלא מתקיים ליד החיים.
ג'ודית לואיס הרמן טוענת בספרה "טראומה והחלמה" שתחת השפעתה של הדיסוציאציה "ישנו נתק מן העצמי, נתק מהמציאות ושינוי בתחושת הזמן".
התחושה הנפשית הכללית והיומיומית היא של ריקנות, תלישות וקהות חושים, לצד, תחושות עמומות ומעיקות של חרדה, עצב, בדידות, זרות וניכור. פעמים רבות נלוות גם תחושות של פגימות והתחזות.
היות והרגש נדחק החוצה נוכח העובדה שאיננו מסייע בהישרדות, החיים נחווים כנטולי משמעות רגשית, ונוטים לקבל אוריינטציה משימתית. ובהיעדר תחושת חיות וחיוניות מתפתחת נטייה לחיפוש אחר ריגושים ונטילת סיכונים.
במצבי קיצון, השפעת הדיסוציאציה יוצרת מרחק כה משמעותי מהרגש עד כי תיאורי זוועה עשויים לקבל צביון יבש וענייני. אירועים טראומטיים שנמשכו שנים בילדות המוקדמת נוטים להיעלם כליל מהתודעה כאילו מעולם לא קרו.
הדיסוציאציה יוצרת תעתוע תפיסתי של המציאות שתחת השפעתה היא נדמית כאילו היא מדומיינת. תפיסת העצמי נחווית כאילו איברי הגוף או הקול הנם זרים ואינם שייכים לעצמי.
תופעות אלה לכשעצמן עלולות לעורר חרדה גדולה.
השפעתה הנרחבת ביותר של הדיסוציאציה מתכנסת להפרעה המכונה DID - הפרעת זהות דיסוציאטיבית (בעבר כונתה הפרעה זו "פיצול אישיות"). לקריאה אודות הפרעה זו ניתן להיכנס ללינק כאן.
קשרים זוגיים מתנהלים בצל חוויה נפשית של ניתוק וניכור מהעצמי הצובעים את היחסים הזוגיים בצבעים דומים. ניכרים קשיים ביכולת לפתח יחסים המושתתים על אמון, ביטחון, הדדיות ואינטימיות רגשית.
בהיעדר עומק רגשי ומתוקף תחושת ריקנות היחסים הזוגיים עלולים למצב את יחסי המין כציר המרכזי עליו נשען הקשר הזוגי. כמו"כ, פגיעות מיניות הנתונות תחת השפעת דיסוציאציה עמוקה עלולות להביא לפגיעה משמעותית בתפקודים המיניים.
פגיעות רגשיות סביב היחסים המוקדמים הנתונות תחת דיסוציאציה עמוקה עלולות להביא לפיתוח ציפיות לא מציאותיות מהקשר הזוגי, לתסכולים קשים וליחסים קונפליקטואליים ואף אלימים.
הדיסוציאציה שנוצרה כמעין פתרון בזק עוצמתי ובלתי רצוני בצוק העתים הופכת לחלק מהבעיה. לאור הסבל הרב הנגרם מעצם פעילותה של ההגנה הדיסוציאטיבית, המציבה את הרגש מחוץ לתודעה, ומעמעמת את תפיסת המציאות.
בהיעדר חיבור לעולם הרגשי הטראומטי המבעבע הגוף עשוי להיות כתובת. תסמינים סומאטיים עשויים להפציע בדמות עייפות כבדה, כאבי בטן, כאבי ראש ומיגרנות ועוד שלל תופעות. ובכלל, המערכת החיסונית הגופנית שהופכת חלשה תחת נטל ההחזקה של רגשות מבעבעים ומנותקים, נוטה להיות זמינה יותר למחלות מזדמנות.
האתגר הטיפולי יהיה לכן להפחית את השפעתה ולשקם כך את מעמדו המרכזי של הרגש בחיי הנפש. ואת זה ניתן לעשות באמצעות יצירת אינטגרציה בין שני מסלולי הזיכרון: הנרטיבי והטראומטי. שזירת שני מסלולי הזיכרון הללו יחד מתאפשרת באמצעות שחזור הזיכרונות הטראומטיים.
תהליך שחזור הזיכרונות הטראומטיים כרוך בצלילה עמוקה אל תוך הזיכרונות הטראומטיים, תוך עמידה מקרוב על שלל מרכיבי החוויה הנפשית ותוך התייחסות להיבטים גופניים וחושיים.
ג'ודית לואיס הרמן טוענת ש"מלאכת השחזור מחוללת תמורה בזיכרון הטראומטי ומאפשרת למזגו בסיפור חייו של הנפגע... תפקידה לשוב ולברוא את הזרימה של חייו ולהשיב לו הרגשה של רציפות עם העבר... היעד הסופי הוא יציקת הסיפור, כולל דימוייו, במילים".
הפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן טען ש"הקשר של האדם להיסטוריה שיצר באופן פרשני הוא ממד חשוב של סובייקטיביות, שבלעדיה חווית ה"היות אני" מורגשת כשרירותית, לא יציבה ולא ממשית".
קיומם של מעין איים של חוויות נפשיות מפוצלות והומיות, שאינם נשזרים ונטמעים במערך הזיכרון המרכזי, המתקיימים במעין מדור נפרד, ואינם מתלכדים לכדי מבנה לכיד ורציף, איננו מאפשר לסובייקט להבין מי הוא בכלל.
וכשאינך מרגיש שאתה יודע מי אתה, אין לך אפשרות אלא לפעול מתוך מערך של הנחות בסיסיות בנוגע לאיך אתה אמור להיות כדי לשמור על עצמך – כדי להרגיש בטוח. שהרי כזכור, ביסוד ההגנה הדיסוציאטיבית היוצרת את הקיטועים והפיצולים עומדת מטרה בסיסית אחת – להפחית חרדה ותחושת חוסר אונים ולהגביר את תחושת השליטה והביטחון שהופקעו בעקבות הפגיעה.
באסל ואן דר קולק טען בספרו הידוע "נרשם בגוף" ש"אם המטופלים לא יפתחו מודעות לאותם רכיבים מפוצלים, ישיבו אותם פנימה ויבצעו להם אינטגרציה, כך שיהפכו לסיפור – סיפור שאמנם התרחש בעבר, אך כעת הסתיים – אזי תפקודיהם האישיים והמקצועיים ידעכו לאיטם".
שחזור הזיכרונות הטראומטיים יש בו כדי להוביל בהדרגה לאינטגרציה בין שני מסלולי הזיכרון, ולהוביל כך להחייאה מחדש של המערך הרגשי ולהצפה של אירועים שנותקו מהתודעה ושמקבלים כעת משמעות, והטמעתם בזרם המרכזי של הזיכרון, וליצור כך, תפיסת עצמי קוהרנטית ורציפה - שהיא המצע עליה יושבת הזהות העצמית שלנו ממנה אנו יוצאים ופועלים אל מול העולם.
בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
0537226836
קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.