"יציבות בלי שינוי היא שקיעה. שינוי בלי יציבות היא אנרכיה (אהרון ברק)".
שלום חברים,
תקיעות באזור הנוחות במערכות יחסים זוגיות עשויה לשאת משמעות המקבעת אישה או גבר בתוך מערכת יחסים זוגית ממנה הם סובלים מאוד, כשהם סולדים ומתעבים את הפרטנר שלהם, פוחדים ממנו, או אולי שונאים אותו ועדיין, מסיבות שונות, "בוחרים" להישאר בקשר זה ונמנעים כך מפרידה שנתפסת על ידם כמאיימת יותר מהמצב עצמו.
על מנת להקל על החלטתם להימנע משינוי ולהישאר באזור הנוחות רבים עשויים למזער את הסבל שהם חווים, או לבטל את עצמם ולנפק לביטול זה נימוקים שונים, ולו בלבד להימנע מהשינוי המאיים.
האדם המתקשה לצאת מאזור הנוחות חווה תחושות תסכול, ראשית לכל מעצם היותו כבול למציאות קיימת שאיננו מעוניין להימצא בה. עובדה זו משליכה באופן שלילי על תחושת הערך והביטחון העצמי שלו ועל תחושת השליטה שלו בחיים. וככל שהשפעות אלה עזות וממושכות יותר, כך הן הופכות את האפשרות לצאת מאזור הנוחות לקשה עוד יותר.
המושג "אזור הנוחות" נושא אם כן משמעות מתעתעת. הגדרה זו לא ניתנה בשל הנוחות שהוא מספק, אלא בשל היותו מאפשר להימנע מהתמודדות עם הקשיים השונים, הכרוכים בקבלת החלטה לעשות שינוי, הכובלים אותו למציאות קיימת שאיננה משקפת את רצונותיו האמיתיים ואפילו מחוללת סבל.
המאמר להלן אמנם עוסק במושג זה סביב סוגיית המימוש העצמי בעולם העבודה, אלא שהעקרונות האופייניים להתקבעות באזור הנוחות בהקשר המקצועי אינם שונים מהקשרים אחרים.
"אתה צריך לצאת מאזור הנוחות"!
כך, במשפט קצר זה הניח המטפל לפתחי, לפני שנים אחדות, תובנה מחייבת עמה לא יכולתי שלא להסכים, למרות תחושת אי נוחות שהתעוררה בתוכי.
לאורך כל חיינו אנו שואפים להגיע למקום מקצועי בו היכולות והמיומנויות, הידע והכישורים שלנו ממומשים במידה טובה מספיק, המעוררים בנו תחושת רווחה נפשית, ביטחון וסיפוק.
והנה, משאנחנו מגיעים למקום זה, לאחר עמל רב, מהמורות וקשיים, דם יזע ודמעות, בשלב מסוים, מתחילה לחלחל בנו ההכרה המטרידה כי חזקה עלינו להיפרד ממנו ולצאת לדרך חדשה.
מה יש בו באזור הנוחות, שכשמו כך הוא - כל כך נעים לשהות בו, ההופך למעין בעיה ממנה עלינו לחלץ את עצמנו? המחייב אותנו לארוז מחדש את הפקלאות ולנוע אל עבר ארץ לא נודעת?
הנהנתי בהסכמה תוך שחשש ואפילו צער כלשהו ליווה אותי. ידעתי שיש צדק בדבריו. אבל, באותה העת ממש לא רציתי לעשות שינוי שיחייב אותי שוב פעם להיפרד ממקום עבודה ולהתמודד עם אתגרים חדשים.
שמעתי היטב ובקול צלול את הקול הפנימי שלי: "מה אני צריך עכשיו להתמודד עוד פעם עם מקום חדש, אנשים שאני לא מכיר... לא התמודדתי מספיק?"
אנו כל הזמן נתונים בתוך המתח המתמיד בין הצבת יעדים ומטרות מקצועיות במסגרת הניסיון לממש את עצמנו, לבין המשאלה להיות במצב של מנוחה, שקט ושלווה.
הבעיה בהימצאות באזור הנוחות מתחילה בשלב בו אנו מרגישים שמיצינו את עצמנו. כלומר, שהבאנו לידי ביטוי ומימוש של היכולות, הידע, הכישורים והמיומנויות שלנו במקום העבודה הנוכחי, וכי איננו כבר עומדים בפני אתגרים, המצריכים מאתנו למתוח את האברים שלנו עד למקסימום. כאשר איננו סקרנים, נמרצים או נלהבים יותר.
ללא מתח בין האתגרים המעוררים בנו מרץ, מוטיבציה, סקרנות והתלהבות לצד דחק במידה סבירה, לבין המשאבים הפנימיים שלנו, המיומנויות, הידע, הכישורים (הנפשיים, הקוגניטיביים או הפיזיים) הנדרכים ומתחדדים אל מול האתגרים הללו, התפתחות וצמיחה אישית איננה אפשרית והתנוונות מחכה מעבר לפינה.
התפתחות וצמיחה אישית כרוכים בקיומו של מתח זה, הדוחף את שלל המשאבים העומדים לרשותנו למקסימום האפשרי בניסיון לעמוד באופן מיטבי אל מול האתגרים.
ביציאה מאזור הנוחות אנו עשויים לפגוש אתגרים חדשים שאנו חוששים שנמצאים מעבר ליכולות שלנו, באופן העלול לעורר בנו חרדה גדולה מדי – כזו שאיננו מצליחים לווסת במידה מספקת.
אתגר גדול מדי יעורר בנו תגובת דחק העלולה להביא להפחתה ולשיבוש בתפקוד שלנו, לכישלון בתפקיד על שלל ההשלכות של זה, ולאורך זמן לפגיעות נפשיות ופסיכוסומאטיות.
על כן, ההחלטה לצאת מאזור הנוחות מחייבת אותנו לבדוק עם עצמנו מהו הגורם המעורר בנו חשש / חרדה?
האם מדובר בפער שלילי בין דרישות התפקיד ביחס לכישורים שלנו כפי שאנו תופסים אותו?
האם בתפקיד החדש עומדת לרשותנו יכולת לפתח כישורים, ידע ומיומנויות הנדרשים מעצם התפקיד תוך כדי תנועה?
ואולי מדובר בחרדה הקשורה ביכולת ההסתגלות הטבעית שלנו למקומות חדשים?
חרדה הקשורה ליכולת הטבעית שלנו ליצור קשרים חדשים?
לבנות יחסי אמון?
חרדה מכישלון?
ואולי דווקא חרדה מ... הצלחה.
הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין טענה כי הצלחה עשויה לטמון בחובה אשמה על שום ניצחונו של הסובייקט על האובייקטים הפנימיים שלו.
קליין הסבירה כי ילדים מפתחים בתהליך התפתחותם פנטזיות מאניות המסייעות להם להתמודד עם אובדן השליטה על האובייקט ועל תלותם המוחלטת בו. כמו גם, לנוכח המשאלה להציל אותם מפני פנטזיות רודפניות שלהם עצמם כלפי הוריהם העלולות להביא בתפיסתם להריסתם.
הפנטזיות של הילדים כלפי הוריהם הנחווים כחזקים וחכמים מהם, טוענת קליין, היא שיבוא יום והם יהיו חכמים, גבוהים, עשירים וחזקים מהם והוריהם יהפכו לילדים חסרי אונים או בפנטזיות אחרות, זקנים, עניים, חלשים ודחויים מאוד. פנטזיות לא מודעות אלה עלולות לעמוד כאבן נגף אל מול המשאלה המודעת לצאת מאזור הנוחות ולהצליח.
הכרה במהות החרדה עשויה לסייע לנו לקבל את ההחלטה הנכונה לנו סביב שאלת היציאה מאזור הנוחות אל עבר מקום או תפקיד ספציפי.
והיה וכבר החלטנו לצאת מאזור הנוחות והתמקמנו בתפקיד חדש ובמקום חדש, הכרה בחרדה ובתוכן הספציפי שלה, עשויה לסייע לנו לווסת אותה.
לצד זה, הכרה בחרדה ובהשפעותיה עלינו לאחר יציאתנו מאזור הנוחות מאפשרת לנו ליטול אחריות מלאה על הקשיים אותם אנו חווים הכרוכים בתפקיד החדש, ולהימנע מהשלכתם על אחרים (על הארגון, על העמיתים, על הכפופים וכדו'), או לחילופין מהתכנסות לתוך עמדה של עצמי כוזב מרצה או אומניפוטנטי.
הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון זיהה שכמו בחיים עצמם כך בשדה הטיפולי הנטייה הטבעית של מטפלים ומטופלים היא להיתקע באזור הנוחות.
עפ"י השקפתו מדובר במלכודת העלולה ללפות את המטפל והמטופל יחד באזור הנוחות, באופן שמסכל את האפשרות לפגוש אמת נפשית, ולהביא כך להתנוונות של התהליך הטיפולי.
ואם תשאלו מה עניין לו למטופל שהגיע כדי להשתנות ולשנות להיתקע באזור הנוחות?
אתחיל בכך שהפסיכואנליזה הגיעה להכרה זה מכבר שהמשאלה הטבעית והפרדוקסלית של מטופלים היא להישאר כפי שהם בעת שהם משתנים.
משאלה לא הגיונית זו פותחת פתח למרחב טיפולי משחקי המאפשר למטופלים להרגיש כי הם נשארים כפי שהם בשעה שהם משתנים באמצעות חווית צמיחה עצמית מעצם התהליך עצמו ולא רק מהתוצאה שלו.
ובכלל, משעה שיחסיו של המטופל עם המטפל הפכו נוחים ומתגמלים מדוע לו ליזום מהלכים העלולים לערער אותם?
שאלה שבהחלט רלוונטית גם למטפל.
ובאשר למטפל - ביון טען כי במפגש הטיפולי צריכה להיות נוכחות של שני אנשים המצויים בחרדה. החרדה בה על המטפל להיות מצוי נובעת מתוקף הצורך להכיל אי ידיעה עד שהידיעה מתחילה לקרום עור וגידים. יתר על כן, ביון המליץ למטפלים כאשר הם מגיעים לסשן הטיפולי להימנע מזיכרון ותשוקה.
כלומר, מנקודת מבטו של ביון על המטפל לא רק להשהות את הצורך שלו לדעת על מנת שיוכל לגלות היבטים נפשיים חדשים של המטופל שלו, אלא גם להימנע מביסוס תחושת ביטחון על בסיס ידיעות קודמות, כמו גם, להימנע מאג'נדות טיפוליות.
ביון טען כי כאשר המטפל נאחז בידיעה כלשהי אודות עולמו הפנימי של המטופל, חזקה עליו לקחת בחשבון שהוא עלול להביא להתנוונות של התפיסה שלו את המטופל ואת התהליך הטיפולי בכלל, לאור הישענותו על ידע קיים שהפך כבר ללא רלוונטי, ולחסום אגב כך, מבלי משים, את היכולת החיונית לראות את המטופל שלו דרך זוויות חדשות, השופכות אור חדש על עולמו הפנימי של המטופל.
לכן, טען ביון, החרדה של המטפל, המשהה את הצורך הטבעי להיות באזור נוח ובטוח, הנה אפשרית רק כאשר ירשה לעצמו להיות במצב של אי ידיעה. ולאור זאת, כל סשן טיפולי צריך להתנהל כאילו הוא מתחיל את ההיכרות עם המטופל מחדש – באמצעות השהיית הידיעה והתשוקה לדעת.
לקח לי עוד זמן לא מבוטל לממש את ההמלצה של המטפל. אמנם הייתי בשל מבחינת הכישורים שלי לעשות את השינוי. ואמנם, תחושת מיצוי ליוותה אותה במקום העבודה הנוכחי מזה זמן. ואמנם הסקרנות, המרץ וההתלהבות שאפיינו את היחס הרגשי שלי לעבודה לאורך השנים כבר לא היו ברי שחזור, ועדיין הייתי צריך לאסוף כוחות ולהגיע להבשלה רגשית. וכשהרגשתי בשל רגשית לצאת מאזור הנוחות, שכבר לא היה מקום נוח להיות בו, חשתי הקלה, סיפוק והתרגשות. המעבר למקום החדש הרגיש לי מאוד מדויק לי. הסקרנות, ההתלהבות והמרץ חזרו ללוות את עבודתי. הרגשתי שהגעתי למקומי "הטבעי".
בר-לב שמעון / עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
0537226836
קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.