"תובנה אינה מגלה מציאות של עבר חבוי, היא מהווה ארגון מחדש של משמעות החוויה הנפשית, הכוונה מחדש של המציאות הן ביחס לעתיד והן ביחס לעבר (דונל סטרן)".
אשתי אומרת לי בערב היום הרביעי לטיול ששקית האשפה מלאה ושעלינו להשליך אותה לפח. אני עונה שנשליך אותה לפח מחר בבוקר כשנצא לטיול היומי, ובמקביל חושב שעליי לברר היכן נמצא פח האשפה של הבניין, שהרי בשוויץ די מהר אתה מבין שהכול מנוהל על בסיס ארגון וסדר מסוים ושישנה הקפדה יתירה מצד הרשויות ואפילו האזרחים עצמם לפעול עפ"י הכללים הקיימים.
היות ואני לא זוכר שבעל הבית העביר לנו מידע אודות מיקומו של הפח, כדי שנוכל לצאת מחר לטיול היומי ללא תקלות פח, ברור לי שעלי לברר עמו כבר כעת היכן נמצא פח האשפה.
בו בזמן מתעוררת בי התנגדות לרעיון לשלוח הודעה כבר כעת לבעל הבית שמקוטלג כרעיון "דאגני". ומה אני בכלל מעסיק את עצמי בכאלה זוטות. אני מבטל את הרעיון מיד ומסתייע בגישת "יהיה בסדר" הישראלי שמתיישבת לא רע עם קור הרוח של גיבורי מערבונים כמו ג'ון ווין, קלינט איסטווד וצ'ארלס ברונסון, שליוו את צמיחת זהותי הגברית לאורך שנות ילדותי ונעוריי.
אני שואל את עצמי: ג'ון ווין היה שואל את בעל הבית שלו היכן פח האשפה? ועצמי מיד עונה לי: ממש ממש לא! מביך בכלל לחשוב מחשבה מסוג זה עצמי מוסיף.
וככל שמחשבה זו תופסת נפח בראשי המבוכה מעצמי מתגברת ואני מתרחק מהרעיון לשלוח הודעה דאגנית שלא לומר נשית, חנונית ופחדנית אודות מיקומו של פח האשפה של הבניין.
הבוקר הגיע ודאגת מיקומו של פח האשפה של הבניין צצה בראשי באופן בלתי רצוני. אני עושה מאמץ להדוף אותה כאילו הייתה זבוב טורדני.
יצאנו כמתוכנן לטיול היומי כששקית האשפה בידי מלווה אותנו בדרך לתחנת הרכבת הקרובה לדירה. היציאה מהבניין מניחה אותנו בתחילתו של מדרחוב יפהפה ורחב ידיים. מצד שמאל מלון יפהפה לא גדול במיוחד עם שמשיות וכיסאות המונחים ברחבה שלו. בהמשך מעדנייה קסומה אותה פקדנו על בסיס יומיומי, המציעה שלל כריכים, משקאות, גלידות ועוגות ומסעדת בשרים נאה שגם אותה פקדנו באחד הערבים. בקצה של המדרחוב תחנת רכבת קטנה ומתוקה ממנה היינו נוהגים לצאת לטיולים היומיים.
ככל שהתקדמנו אל עבר תחנת הרכבת כשאני מחזיק בידי את שקית האשפה לא נראה כל סימן לפח אשפה אחד לרפואה.
מזה בדיוק חששתי אני מודה בחוסר רצון ביני לבין עצמי...
המחשבה הטורדנית אודות שאלת מיקומו של פח האשפה הפכה למציאות. ואת המציאות להבדיל מהמחשבה אי אפשר לנפנף סתם כך.
המחשבה העצמית הופכת לשיח קבוצתי - אנו תוהים מה עושים עכשיו?
אשתי מאבדת סבלנות מהחיפוש המגוחך והמביך אחר פח אשפה ומשליכה את שקית האשפה הביתית לתוך פח רחוב המיועד לאשפה קטנה. השקית בולטת מתוך הפח הקטן שלא יכול להכיל אותה.
אני מרגיש מאוד לא נוח מהרעיון הן מפאת "ככה לא מתנהגים אורחים" ובעיקר, בשל המחשבה שכל המדרחוב הזה מרושת במצלמות ויהיה זה רק עניין של זמן שהבולשת השוויצרית תגיע אלינו לדירה ואני אפתח להם את הדלת עם השאלה ?"what took you so long "
אני מנער את המחשבה ומציע לאשתי ולבתי לשבת במעדנייה ולשתות משהו וקורא לבני המתבגר להצטרף אלי למסע חיפוש יסודי.
כשאנו יודעים שהנשים נמצאות במקום מפנק אני מרגיש שנפתח לנו מרחב זמן גדול יותר כדי למצוא את פח האשפה ומקווה לטוב...
אני מחזיק את שקית האשפה ויחד איתה אנו סורקים את הרחוב באופן יסודי.
כל המדרחוב נסרק ולא מצאנו שום סימן לפח אשפה.
בלית ברירה, הגענו למסעדה ושאלנו את המלצרית אם יש לה מושג היכן נמצא פח האשפה הקרוב. התרשמתי כבר ממבע פניה שלא ככה היא חשבה לפתוח את היום, ובעיקר שלא ממנה תגיע הישועה. היא מתנצלת בנימוס על שאיננה יודעת. אנו מודים לה ואני מקווה שהיא תשכח שהרגע הזה אירע בחייה.
אשתי מתקשרת ומציעה שנחפש בקומה התחתונה של הבניין. ההצעה נשמעת לי הגיונית. אנחנו חוזרים לבניין בו ממוקמת הדירה בה אנו לנים. אנחנו יורדים עם שקית האשפה לקומה התחתונה ומוצאים את עצמנו בתוך חניון גדול. אנו סורקים את החניון ודי מהר מבינים שאין שום פח אשפה.
מיואשים בדרכנו החוצה מהחניון אנו מגלים שהדלת ננעלה ושאיננו יכולים לצאת ללא הצ'יפ שנמצא אצל אשתי. עכשיו אנחנו כלואים בחניון עם שקית אשפה ביד.
כמה מביך...
אני מתקשר לאשתי והיא מגיעה לחלץ אותנו.
בהיעדר כל רעיון נוסף אני משחרר את ג'ון ווין לדרכו ושולח הודעה לבעל הבית. כעבור פחות מדקה הוא עונה לי ומעביר לי את הכתובת המדויקת. אני מגיע עם שקית האשפה לכתובת המדויקת ומגלה שישנם שלושה מכסים עם נעילה. אני חוזר עם שקית האשפה לאשתי ולוקח ממנה שוב את המפתח, פותח בעזרתו את אחד המכסים ומשתחרר סופית משקית האשפה.
"החיים הם לא מה שחיית, אלא האופן שבו אתה מספר אותם (גבריאל גרסיה מרקס)".
מהם החיים שלנו אם לא אוסף של חוויות המתורגמות לסיפורים קטנים, המתכנסים תחת מעטפת של סיפור אחד גדול?
כדי לחיות את החיים במלואם, אין די באיסוף שלל חוויות, מגוונות, רבות ומסעירות ככל שיהיו, אם אלה אינן עוברות תהליכי חשיבה ושימוש בדמיון. אם איננו משתמשים בשפה על מנת להמיר מציאות קונקרטית למציאות מדומיינת העושה שימוש בייצוגים סמליים.
האם אתם חושבים את חייכם באור סיפורי?
הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון טען כי המחשבה היא המצע עליה מונחת הנפש. לשיטתו, מה שמניע את האדם הוא חיפוש האמת ולא עקרון העונג כפי שטען פרויד.
ביון טען שקיומן של המחשבות המשייטות להן אי שם בחלל אינן תלויות בקיומו של החושב, אלא מחפשות אותו, על מנת להמיר רסיסי חוויות חושיות וגולמיות לחוויות העוברות תהליכי חשיבה ומקבלות משמעות. על מנת לחבר מצב נפש אחד למצב נפש אחר ומתוך כך, לקבל משמעות יותר מלאה ורחבה אודות העצמי.
דמיינו את עצמכם מוקפים מחשבות המחפשות לפגוש אתכם...
אליבא דביון, המיכל החושב הנו אקטיבי מאוד ועל מנת להיות יעיל עליו לחקור, לשאול, לתהות, לחשוב ואפילו לעשות שימוש ב... אינטואיציה. בהיעדר יכולת לחשוב את המחשבה היא נותרת בתצורתה הגולמית.
הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי דונל סטרן הגדיר את היעדרה של מחשבה אודות המחשבה "חוויה לא מנוסחת". ניסוח זה כמו מחליף את החומר הנפשי הפרוידיאני הלא מודע בכל הנוגע להיקף השפעתו על הנפש.
מחשבה איננה יכולה לזכות למחשבה אודותיה בעטיה של מפעילותן של הגנות פסיכולוגיות, המונעות את החשיבה אודותיה ומותירות אותה נעדרת ניסוח וייצוג סימבולי בשפה.
לטענתו, היעדרו של הייצוג הסימבולי בשפה איננו מאפשר קפיצה אל המשמעות. וכשאין קפיצה אל המשמעות גורלה של החוויה לדעוך לפני שהיא יכולה להתווסף למודעות. בהיעדר הצטרפות למודעות היא נותרת תלויה באוויר. משייטת לה בתקווה למצוא את החושב שיאחוז בה.
הפסיכואנליטיקאי הארי סטאק סאליבן טען כי "החוויה הלא מנוסחת, כאשר היא נעזבת לנפשה, לעולם לא תוכל להתחבר או להתגבש, לעולם לא תוכל לנסח את עצמה. אם הקשב לא יכוון אליה, היא לעולם לא תשתנה, לא תתפתח ולא תייצר מחשבות חדשות".
אז תחשבו על זה...
בר-לב שמעון עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
0537226836
קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.