"אם אתה משורר כמוני, ידך אינה שייכת לך, אלא לדבר שרוצה להתקיים דרכך... אנו חולמים וכותבים לא כאשר אנו רוצים בכך, אלא כאשר הדבר רוצה (מרינה צווטאייבה)".
האיש עם חולצת הצווארון הצהובה שישב איתי בחדר ההמתנה המאולתר של המוסך, ליווה את דבריו בציחקוקים תכופים שלא התיישבו עם עיניו האדומות ודבריו הקודרים.
ציחקוקים אלה שביקש דרכם להחצין עליזות וניסה לשווא לטשטש את מצב רוחו הקודר, דווקא חשפו את תחושת התוגה ואובדן התקווה בהם הוא מצוי. מצבו כה מכמיר לב עד כי לתוגתו אין את החופש להנות מקבלה ומנוכחות.
תהיתי למה עליי לכוון בדבריי - לעליזותו המופרכת או לתוגתו המוסתרת? ובאשר אליו, תהיתי האם מודע הוא לתוגתו המבקשת להסתתר מאחורי עליזותו? לניסיונו המאולץ לטשטש תוגה זו? לדיסוננס המהדהד בין מה שמצוי בתוכו לבין מה שמפגין כלפי חוץ?
האיש בחולצה הצהובה כמו רבים וטובים למד לאורך הדרך שהחצנת הצלחה ועליזות בסיטואציות חברתיות, הם כלים חיוניים והכרחיים בשירות יצירת מוניטין ודימוי חיוביים שמקדמים קבלה והערכה חברתית. ושלעומת זאת, חשיפת כישלון, עצב ומצב רוח ירוד מקדמים סטטוס של מסכנות ומעוררים רחמים, שמזה רבים וטובים מנסים ככל יכולתם להימנע. ואם זה לא מספיק אז הם גם מביאים לדחייה חברתית.
אלא שהמאמץ שלו להחצין עליזות היה לדאבון הלב די כושל, מה שגרם לי... לרחם עליו. יותר משריחמתי עליו בשל תחושת הקדרות אותה הוא לשווא ניסה להסתיר, ריחמתי עליו בשל המאמץ הכושל להסתיר אותה.
התעצבתי גם על כך שהאיש בחולצת הצווארון הצהובה העיד על הסביבה בה הוא חי לא פחות משהעיד על עצמו, שהרי האדם, תבנית נוף מולדתו.
ככל שהרגשות הכואבים עזים כך קשה יותר להסתיר אותם, לשאת אותם ו...לחשוב אותם.
הייתה מי שאמרה לי כי המקום היחיד בו היא מרשה לעצמה לבכות הוא במקלחת. היא לא סתם בוכה שם. היא ממש מתייפחת. וכאשר היא יוצאת היא עוטה על עצמה את המסכה שהיא הפכה עם השנים כה מיומנת בה.
בשלב מסוים היא חשה תחושת מחנק. שהגיעו מים עד נפש. היא כבר איננה יכולה יותר לשאת את רגשותיה לבדה. תחושת העצב העמוק והממושך הכלואה בתוכה שהותירה אותה במציאות של בדידות המאיימת לבלוע אותה, דרשה הכרה וקבלה מצד אדם אחר והביאה אותה לבסוף לטיפול.
בטיפול, ההיסטוריה האיומה שלה החלה נפרסת לפניי, החל מתקופת יתמותה מהוריה בארץ מוצאה, נישואיה לגבר מהמשפחה שאימצה אותה, בהיותה נערה בת 12 בלבד, והאלימות המחרידה שחוותה ממנו לאורך כל שנות נישואיה. באמצעות נוכחות אמפתית החלה לראשונה לחשוב ולנסח את עולמה הנפשי כפי שלא התאפשר לה מעולם ורק מעצם כך כבר חשה הקלה גדולה.
"במה אתה עוסק?"
"אני אינסטלאטור אבל אני כבר לא ממש עובד. אתה יודע כמה סוגים של צינורות מים יש? אני צריך לדעת כל פעם מחדש באיזה סוג מדובר. זה לא כמו עבודה של חשמלאי שבא ומחליף קופסא או מחבר חוטים".
לאחר שסיימתי את הטיפול ברכב וחזרתי הביתה המשכתי להרהר באינסטלאטור. חשבתי על כך שדרך עולם האינסטלציה, הוא סיפר לי שהוא חווה את העולם כמורכב עד כי כל התרחשות בחייו מצריכה אותו לבחון אותה מחדש, ללא שיכול להרשות לעצמו להסתייע בידע קיים. המאמץ לפענח את המורכבויות של החיים מביא אותו לייאוש, עייפות ולאות מהחיים.
הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון עסק, בין היתר, בתנאים הנפשיים הנדרשים המאפשרים לנו ללמוד מן הניסיון. הוא טען כי היכולת שלנו לחשוב ולהקנות משמעות לתופעות שונות מותנית ביכולת שלנו להכיל את הרגשות שלנו היות והמחשבה והרגש שזורים זה בזה. הוא ראה ביחסים המוקדמים עם האם סביב ההכלה שלה את התינוק שלה בו היא מטפלת תפקיד מפתח בתהליך התפתחות החשיבה שלו.
קשיים בחשיבה וביכולת ליצוק משמעות לתופעות נובעים מכשלים בתהליך ההכלה. מה שמביא לקשיים ביכולת שלו לשאת את הרגשות. בהיעדר יכולת להכיל את הרגשות מחשבות לא יכולות להיות מופקות. בהיעדר יכולת לחשוב את המחשבות, הן משייטות להן בחלל והאירועים והתופעות מחוללי הרגש, הדמיון והפנטזיה נותרים בתרכובת הגולמית שלהם - דברים כשלעצמם.
מחשבה שאיננה מתאפשרת בהיעדר יכולת לשאת את הרגשות הנלווים לה נעדרת ייצוגים והסמלה ואיננה ברת ניסוח. ובהיותה של המחשבה כזו שלא ניתן לחשוב אותה נותרים רק רשמים חושיים, רגשות ותחושות חסרות פשר ורסיסי חוויות להם לא ניתן להקנות משמעות.
ביון התייחס לרשמים חושיים, רגשות ותחושות חסרות פשר ורסיסי חוויות להם לא ניתן להקנות משמעות בעזרת המשגה חדשה שנמצאת מעבר לטווח ההמשגות הידוע והמוכר של רמות המודע: מודע, סמוך למודע ולא מודע.
ביון כינה תופעה נפשית זו: "רכיב ביתא".
הפסיכואנליטיקאי דונל סטרן טוען כי מה שיאפשר ניסוחים חדשים של החוויה הנפשית הוא קבלה של אי ודאות המעוררת חרדה והמגבילה כך את חירות המחשבה.
לטענתו, כל עוד החוויה הלא מנוסחת נותרת כזו, היכולת להבין את מקור החרדה לא מתאפשר. על כן, רק באמצעות הנכונות לנסח את החוויה הלא מנוסחת נוכל להיות במגע עם מקורותיה ומאפייניה של החרדה.
לשיטתו, כאשר עומדת בפני המטופל האפשרות לנסח בעזרת המטפל חוויה נפשית משמעותית שמעולם לא זכתה לניסוח, הוא יעשה זאת מכוחה של סקרנות שאיננה קורסת תחת עולן של חוסר ודאות וחרדה, הנובעות מהעובדה שאיננו יודע בשלב בו הוא מנסח את חווייתו מה תהיה המשמעות העולה ממנה.
סקרנות זו, טוען סטרן נחלשת ומצטמצמת ככל שישנה הגבלה נפשית על היכולת לנסח את החוויה הנפשית.
הופעתה של החוויה הנפשית תתאפשר לכן רק באמצעות אנאקטמנט. אי לכך, היכולת להיות במגע עם האמת ולנסח את החוויה מתאפשרת רק בהקשר בינאישי.
האינסטלאטור דרך השיחה איתה יצר הזדמנות לחשוב את המציאות הנפשית שלו סביב חווייתו את החיים, באמצעות מה שהפקיד בתוכי דרך השיחה הקצרה שניהל איתי. בשיחת החולין הקצרה שניהל איתי בחדר ההמתנה המאולתר של המוסכניק, הוא יצר הזדמנות לחשוב מחשבה שלא ניתן לחשוב אותה, אלא שמטבעה של הסיטואציה, למרבה הצער, את ההזדמנות הזו לא ניתן היה לממש.
הפסיכואנליטיקאי הארי סטאק סאליבן טען כי "החוויה הלא מנוסחת, כאשר היא נעזבת לנפשה, לעולם לא תוכל להתחבר או להתגבש, לעולם לא תוכל לנסח את עצמה. אם הקשב לא יכוון אליה, היא לעולם לא תשתנה, לא תתפתח ולא תייצר מחשבות חדשות".
"הייתי רוצה לחיות רחוק בהרים רק עם עיזים. כמו באלסקה. אתה מכיר את אלסקה שבאמריקה? כמו המתנחלים בהרים. שאף אחד לא יפריע לי".
בר-לב שמעון עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
קוראים יקרים, מקווה שמצאתם את המאמר מעניין ומפרה את החשיבה. מזכיר שישנה אפשרות להירשם כחברים בבלוג - ההרשמה הנה חינמית ואיננה מחייבת בדבר. מוזמנים לשתף אותו עם חברים ועמיתים. מזכיר לכם שאתם מוזמנים להתייחס ולהגיב דרך הבלוג.