סבל ואושר
- בר-לב שמעון

- 15 באוק׳ 2018
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 18 במרץ 2024

"אין בנמצא אושר ללא פעולה (וויליאם ג'יימס)".
שלום חברים,
פרויד טען שהסבל האנושי הנו מובנה בחיים ושהוא נוצר לנוכח חרדות ורגשות אשמה, מתוקף הקונפליקט הבלתי נמנע והמתמיד בין הדחף, כבלי המציאות והמוסר. כמו גם, נוכח תסביך אדיפלי שמייצר קונפליקט פנימי המעורר רגשות קנאה, תוקפנות כלפי אובייקט אהוב, חרדה מאבדנו, מאבדן אהבתו ומנקמתו המסרסת ורגשות אשמה לנוכח הדחף התוקפני כלפיו.
תפקיד הפסיכואנליזה הנה לכן לשיטתו להמיר סבל נוירוטי בסבל אנושי. וטענה זו סיפקה לעולם תובנה מציאותית ומדכאת משהו אודות החיים.
ככל שהתוודעתי לרעיונות הפסיכואנליטיים התחוור לי, שהרעיון המדכא של פרויד איננו חריג במארג הרעיונות הפסיכואנליטי. שהתפיסה הדיכאונית והמפוכחת הזו, הרואה את הסבל האנושי כמרכיב מובנה בחיים, היא, אפשר לומר, בגדר רעיון יסוד בפילוסופיה הפסיכואנליטית.
גישת יחסי האובייקט טענה שטמון בנו כאב שנוצר באורח מובנה, גם כאשר החיים מתנהלים יחסית באופן "תקין". עפ"י גישה זו, הכאב, החרדה, התסכול ורגשות האשמה שאנו חווים הנם התפתחותיים ובלתי נמנעים, על שום ההכרה מעוררת החרדה והכאב בכך שהאם שטיפלה בנו איננה מושלמת, על שום ההכרה מעוררת החרדה והכאב בכך שהיא איננה חלק מאתנו אלא ישות נפרדת עם עולם סובייקטיבי נפרד משלה, על שום ההכרה מעוררת החרדה והכאב שאנו תלויים בה וזקוקים לה, ועוד...
לאור זאת, על המטפלים לסייע בידי המטופלים שלנו לעבור תהליך אבל (לא פחות), על מנת להביא להפחתת עצמת הטראומה, אשר נושאת השלכות על כל מערך החיים. גישה זו, באופן טבעי, רואה את הדרך להגיע לסיפוק ורוגע בחיים, בעזרת בניית קשרים בינאישיים ורשתות תמיכה חברתיות משמעותיות.
הגישה האקזיסטציאלית רואה את האדם כגרגר מזערי בעל קיום זמני, בתוך יקום אינסופי ועל זמני ובכך היא מעמידה את תפיסת החיים ע"י האדם באור טרגי.
גישה זו רואה במוות את החרדה המרכזית המלווה אותנו מרגע שהתחלנו לעמוד על דעתנו. חרדה זו נוכח היותה בלתי נסבלת הנה מודחקת, ולמרות זאת, לדעת הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית, השפעותיה על מערך החיים שלנו הנה גדולה ומשמעותית.
אל חרדה זו מתווספות מצוקות נפשיות הקשורות גם בבדידות, בשאלות מטרידות הנוגעות למשמעות החיים ולחופש העומד לרשותנו, התובע מאתנו נטילת אחריות מעוררת חרדה על חיינו.
אריך פרום טען כי החופש הקיים בחיים שלנו כה מעורר חרדה עד כי אנו נסים ממנו. הוא טען סספרו "מנוס מחופש" שמחד, בני אדם מקריבים את נפשם להשתחרר משעבוד, מאידך, הם כמהים לוותר מרצון על חירותם עליה נלחמו, נוכח החרדה והבדידות הכרוכה בקיומה של החירות. מה שמסביר לפחות חלקית גם את התופעה הבלתי נתפסת של כתות למיניהן ויחסים סימביוטיים.
תוקפנות
פרויד טען, ש"הנטייה לתוקפנות היא תכונה מקורית ואינסטינקטיבית, המוזנת מכוח עצמה". מלאני קליין טענה כי אנו נתונים לאורך כל חיינו במתח דיאלקטי, בין עמדה נפשית פשטנית, מפוצלת בין טוב לרע, רדופה, חשדנית, חמדנית, צרת עין ותוקפנית לעמדה דיכאונית, אוהבת עמוסה בחרדה, מפני אבדן האובייקט ו/או אבדן אהבתו ואשמה כלפיו לאור העובדה שאנו מחזיקים עדיין בפנטזיה תוקפנית כלפיו.
ויניקוט לעומתם הופך את הקערה על פיה בכל הנוגע להתייחסותו לסוגיית התוקפנות. "התוקפנות, אליבא דויניקוט, היא אינהרנטית לאדם, ויש לאפשר לו לחיות את תוקפנותו במלוא עצמתה כחלק מהמסע שלו אל עבר האינדיבידואציה, אל היצירתיות ואל חווית הממשות (אסנת הראל מתוך ההקדמה למאמרו של ויניקוט: "תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית")".
הדלאי למה טוען כי האדם הוא "עדין נפש" מטבעו. האנוכיות, התוקפנות והאלימות הנם משניים ולכן גם שטחיים. הם אינם חלק מהטבע של האדם.
אושר ותכלית החיים?
פרויד אמנם לא דיבר על אושר כעל יעד בר השגה, אך הוא כן ראה אפשרות להביא להקלה נפשית בעזרת יישוב קונפליקטים פנימיים לא מודעים שנוצרו עקב מפגש "אלים" לעתים בין הדחף הפנימי התובע סיפוק, המציאות המגבילה את מימוש הדחף, והמוסר והמצפון הדורשים ממנו להיות כפוף אליהם. כמו"כ, ראה במבנה האני העליון פוטנציאל להתנהגות אכזרית כלפי האני המוחלש על שום שאיננו עומד בסטנדרטים שלו.
גישת יחסי אובייקט לעומת זאת, כאמור שמה במרכז תשומת הלב את הקשרים הבינאישיים, הן כמקור לטראומה במהלך היחסים המוקדמים, והן כמקור לסיפוק, בניית משמעות, שלווה ורגיעה.
הבודהיזם טוען כי תכלית האדם היא חיפוש אחר אושר. ועל מנת להגיע למטרה חשובה זו נדרשת מאתנו עבודה עצמית, מרוכזת ואינטנסיבית הנוגעת לעיצוב התודעה שלנו.
הוא רואה בחמלה אמצעי המאפשר לאדם לפתח תחושת קרבה וחום עם כלל בני האדם. וזהו לטעמו המתכון לאושר. החמלה והנדיבות כלפי האחר מארגנת מחדש את קיומנו האקזיסטנציאלי בעולם, לא כגרגר קטן בקוסמוס אינסופי, אלא, כגרגר קטן המצטרף לרשת ענפה של גרגרים אנושיים קטנים נוספים, ההופכים לרקמה אנושית רחבה בעלת משמעות טרנאסדנטלית, המפוגגת את תחושת הבדידות והחרדה נוכח הקיום.
עפ"י השקפה זו, עלינו להכפיף את התודעה לשליטתנו, היות וחוסר משמעת של התודעה מוביל לסבל. ובמסגרת הכפפה זו עלינו לבצע מעשים מיטיבים ולהימנע ממעשים שליליים. מעצם המעשים הטובים אנו הופכים רגועים, נדיבים וחומלים. לעומת זאת, מעשים שליליים מסבים לנו נזק.
אם המעשים הטובים מסבים לנו אושר, מדוע הם אינם באים אלינו באופן ספונטני וטבעי? מדוע עלינו לאמן את התודעה שלנו לצורך מטרה זו? ובכלל, ההתניה בין אושר לעבודה עצמית אינטנסיבית על התודעה, איננה מתיישבת בנוח עם ההיגיון.
הדלאי למה טוען כי כשם שאנו רוכשים השכלה, שמקדמת את האושר שלנו, כך אנו צריכים לאמן את התודעה שלנו. וכשם שרכישת השכלה הנה פעולה מעייפת, כך גם אימון התודעה שלנו.
והיה והתחלנו לעבוד על התודעה על מנת להגיע לאושר, האם אין בכך כדי להביא להתרכזות יתר בעצמנו?להיפך, טוען הדלאי למה. לדבריו, אנשים מאושרים הנם נדיבים יותר. ולראיה הוא טוען שכשאנו מאושרים אנו נוטים יותר למשל, לאפשר לרכב בפקק להשתחל לתוך המסלול שלנו מאשר כשאנו זועפים. נדיבות וחמלה הן תוצר לוואי של האושר.
לדברי הדלאי למה האושר תלוי יותר באופן בו אני מתבונן על אירועים חיצוניים בחיי מאשר האירועים עצמם. כך למשל, עולה שבני אדם הזוכים בפרס כספי גדול מדווחים כי חווית אושר גדולה הציפה אותם כאשר נודע להם על הזכייה, אולם, כעבור זמן מה הם חוזרים למצב הבסיס שלהם (דרך אגב, מחקרים מראים שלא פחות מ95% מפסידים את כל כספי הזכייה ואף נקלעים לחובות). את מצב הבסיס מכנים הפסיכולוגים "הסתגלות". אנחנו מסתגלים לאירועים חיוביים ושליליים. תחושת הסיפוק שלנו מחיינו תלויה בנקודת ההשוואה שלנו.
מחקרים מראים כי כאשר נחקרים התבקשו להמשיך את המשפט: "הלוואי שהייתי... "נחקרים אלה באו במגע עם מה שחסר בחייהם, ונטו להיות פחות מסופקים ופחות נדיבים וחומלים, לעומת נחקרים שהתבקשו להשלים את המשפט: "אני שמח שאני לא..." שהדגישה את מה שקיים כבר אצלם. ההתייחסות שלנו לנכסים שלנו (חומריים, בריאות ועוד) היא זו אשר מעצבת את מידת האושר שלנו. עפ"י הדלאי למה האושר איננו תלוי בעליות ומורדות, אלא מהווה בסיס לקיומנו.
בר-לב שמעון/עו"ס פסיכותרפיסט
טיפול והדרכת אנשי מקצוע
0537226836




תגובות